לפני מספר שנים, בזכות נשים אמיצות נוסח מרב מיכאלי, למדנו ביטויים כמו הסגברה. עכשיו, הודות לבן זוגה ליאור שליין (או שמא השותף לחיים? הפרטנר לגידול הילדים? השכן מלמעלה?), למדנו מה זה הְַסדַתה: כשחילוני מסביר לאחרים איך עליהם לתרגל יהדות, ותוך כדי חושף את הבורות שלו. זה קרה אחרי ששליין פירסם סרטון שבו טען שלא ניתן להיות הומו שהולך עם ציציות כמו שחר טבוך, או ללבוש חשוף ולשמור שבת כמו אודיה, כי בראייתו המצומצמת "אי-אפשר גם וגם".
כנראה שגם נפשו של שליין חשקה בבליסת קוגל באירועי משפחת גפני, כי אין דרך אחרת להסביר את ההתחנפות הזאת למפלגות החרדיות. בדיוק כמוהן, הוא מחלק את העולם לשניים ומציג תפיסות מיושנות בזמן שהוא מתהדר ב"ליברליות". זה בדיוק הנרטיב שמנהיגי העדה החרדית מנסים להשליט בכוח זה 200 שנה, כאילו הם קיבלו במעמד הר סיני את המייל עם הקובץ שמפרט איך להיות אדם מאמין. אם שליין היה קצת יותר ליברלי ממה שנדמה לו, הוא היה מגלה שהתורה מראשיתה היא סמל להתפתחות עבור מי שמסוגל לקרוא אותה, אבל שליין כנראה מעדיף לאכול צ'ולנט ולא לפתוח גמרא.
מזל שאת הילדים והילדות שלנו זה לא מעניין, והם חשופים לטבוך, לאודיה ולגם לסדרה מצוינת כמו 'בני מצווה' בכאן חינוכית. אלו מסתכלים עליהם בגובה העיניים (ולא רק כיצורים שרק מחפשים לכייף, לתפיסתו של שליין) ומציגים להם תמונה יותר מורכבת על החיים בכלל ועל הדת בפרט. ברוך השם, הילדים מרוויחים ראייה רחבה יותר של מה זו דת, מבינים שלפעמים אפשר דווקא לצמוח מהמגבלות שהיא מטילה, לומדים שחובשי הכיפה לא שותים דם, ומפנימים שיש ערך לקידוש בליל שבת גם אם אחרי זה מדליקים טלוויזיה.
