מאז הודיעה שתצביע נגד חוק הפטור מגיוס, נרשמה צמיחה נאה במספר הראיונות של ח"כ שרן השכל. לפני כן עוד היה צורך להזכיר לציבור שמדובר בסגנית שר החוץ, שמונתה לתפקיד כחלק מההתקפלות המפוארת של גדעון סער, שסיפקה לה הזדמנויות להצטלם עם כל מיני נציגים מאיי פיג'י ולעשות בושות מול התקשורת הבינלאומית. מאז התברר שאין להשכל עתיד בליכוד, ומכאן קצרה הדרך להתייצבות נגד חוק לא פופולרי.
הראיונות עם השכל מלמדים על עידן חדש בפוליטיקה הישראלית: פוסט-אופורטוניזם. יסודות התופעה נעוצים בהבנה שהפוליטיקה כל כך שבורה ומרוסקת, שאין סיבה אפילו להתעלם מאנשים כמו השכל: כשם שמאחורי ה"צעדה" שלה נגד החוק לא ממש משתרכים המונים, כך גם אין סוג אחר של פוליטיקאים ופוליטיקאיות שעומדים בתור להחליף אותה. ממילא הריק שהיא מייצגת עדיין מסוגל למלא את החלל הכי חשוב: זמן מסך בתוכניות אקטואליה, בוודאי כאלה שלא מזוהות עם השלטון ואוהבות "ירי בתוך הנגמ"ש", גם אם בלאו הכי הנגמ"ש עומד לבעוט החוצה את היורים והיורות.
ניתן לטעון שהשכל עדיין נושאת בתארים רלוונטיים כביכול ובראשם "חברה בקואליציה", כלומר יש לה את הכוח להצביע נגד ולסייע בהפלת החוק. זה נכון, אלא שהיא מתראיינת, מופיעה ולעיתים גם מקבלת יחס כאילו יש ערך אמיתי לדיבור המצפוני והאידיאולוגי שלה, שהתחזק ויזואלית בגימיק נוסח ה"צעדה". מי שמאזין לה, בעודה מתייצבת מול המצלמות בחולצת "קורס סָמַלים" ואוחזת בדגל, עוד עשוי לשכוח את הלהט שבו דיברה נגד השלטון ואז הצטרפה אליו רק כי גדעון סער החליט.
גם הפסאדה של מנהיגה אותנטית, שמשתמשת במילים מפוצצות כמו "מלחמה למען הציבור שלי", אינה נובעת (או לפחות כך יש לקוות) מבוחן מציאות לקוי: גם היא וגם המראיינים שלה יודעים שיש לה "ציבור" בערך כמו שנתניהו מאמין שהחוק מכיל "יעדי גיוס משמעותיים", וה"מלחמה" היחידה שכנראה מתנהלת מבחינתה קשורה למשבצת במפלגה אחרת.
לכן, אגב, השכל רק מייחלת לשאלות שמלוות בנימה סמי-מזלזלת (שלא נעלמת גם אם המראיין מכריז "בלי ציניות" קודם), כגון "זה מזיז למישהו?" ו"את רואה את נתניהו מתקפל בגלל הצעדה הזאת?" בתור פוסט-אופורטוניסטית, השכל זקוקה לכל הרמה שתאפשר לה לבצע הפרדה בין הציפייה התקשורתית לפעולות עם אפקט מיידי, לפעולות שנעשות בשם ערכים ורעיונות, שהם כידוע הדבר היחיד שמנחה אותה. לעומת זאת, כשהשכל כן מעומתת עם היותה הומלסית פוליטית, היא משיבה כמובן ש"זה לא פוליטי וזאת לא פוליטיקה". היא צודקת: זה תיאטרון, וגם בו היא לא מוצלחת במיוחד.
בקטנה
התסריטאי והקומיקאי אריק שגב, שהלך אתמול לעולמו, הצחיק רבים מבלי שידעו את שמו ואיך הוא נראה: מהעונות המוקדמות של "ארץ נהדרת" דרך הדרמה "אולי הפעם" ועד הגרסה הישראלית של "בנות הזהב". אולם היסטוריה קטנה הוא עשה בתוכנית הילדים "שבט צוצלת", שבה הציג את דמותה של לילך נטולת הידיים. אפילו בקומדיה למבוגרים לקח עוד כמה שנים עד שעשו משהו דומה, עם הדמות של אקי אבני ב"שישו ושמחו". "מה שהורג הומור זה לא הפי-סי, אלא פחד", אמר בראיון לגבי בר-חיים בעיתון זה. כנראה שגם על מותו בגיל 50 בלבד היה מצליח לומר משהו שאף
