היום, כשמסתכלים עליי מבחוץ רואים אישה חייכנית, שנראית "שחזרה לעצמה", ולא פעם אני שומעת: "את נראית נהדר! את בסדר, נכון?" מיד מגיעות גם השאלות: "אז מתי חזרת לעבודה? את עושה ספורט?"
ואז אני, לי חן שמואל, בת 39 אם חד-הורים לשלושה ילדים מנכ"לית לשעבר של חברת "הכפתור" מבית קוברה ובעיקר, מחלימה טרייה מסרטן השד; תוהה ביני לביני - האם לענות? אם אענה באמת, האם יצליחו להבין?
כי יש דברים שרק מי שעברה את זה, מבינה לגמרי.
ההחלמה היא מסע שלם בפני עצמו לא פחות קשה מהמחלה אגב, ואולי אפילו יותר.
בתור חולה, הסביבה מעניקה חיבוק, הכלה, אמפתיה והמון דאגה.
בתור מחלימה, פתאום יש ציפייה שתהיי "כבר בסדר", שהכל יחזור להיות רגיל. אבל האמת? הגוף עוד הרוס.
הנפש עוד מעכלת את הדרך והמצב החדש והדרך חזרה לשגרה, רחוקה מלהיות פשוטה.
אחרי טיפולי כימותרפיה וההקרנות, הגוף שלי חלש, כואב, מבולבל.
קיבלתי גוף בטראומה פיזית ונפשית, ישנם סימפטומים של שרירים רפויים והגוף צריך לבנות את עצמו מחדש. מפרקים כואבים, נדודי שינה, גלי חום, עלייה במשקל שלא יורדת כמו אצל אדם בריא, נפיחות בידיים וברגליים, וכמובן, ה-כימו בריין שמטשטש סיטואציות, זיכרונות ואפילו מילים.
והמצב הנפשי? תקופת המחלה כל כך מפחידה שאת נמצאת בסוג של פוסט-טראומה ממצב ההישרדות שחיית בו, אבל לא כמו הריאליטי אלא של החיים עצמם כי הרי זו לא סתם עוד מחלה, זו מחלה שאנשים מתים ממנה.
ומכאן מתווסף לו הפחד השקט, זה שמלווה אותך בכל בדיקה, בכל כאב חדש ובכל צל קטן שמזכיר באכזריות "אולי זה חוזר?"
בעצם, כשאת מחלימה הגוף שלך עובר קשיים רבים ולחזור לשגרה נראה קשה מתמיד.
ובינתיים, העולם מסביב ממשיך.
אנשים חוזרים לעיסוקים שלהם, הטלפונים מתמעטים, והדאגה דועכת.
ואת? לומדת מחדש איך להתרומם. איך לטפל בעצמך. איך לבנות את עצמך מהתחלה בעצמאות, לא רק חיצונית כשצומח לך שיער חדש, אלא מבפנים בגוף, בנפש, בלב, בחוזק חדש.
מחלימה היא אישה שעברה טראומה.
היא לומדת את הגוף החדש שלה, שמגיב פתאום אחרת.
היא לומדת את המוח החדש שלה, שדורש סבלנות אחרת.
והיא לומדת שהיא חזקה פי כמה ממה שחשבה, שהיא חוותה רגע קטן, רגע שבו היא נשמה עמוק והבינה שהיא ניצחה.
אני כאן. אני חיה. ואני לא רק ניצחתי, אני גדלתי. התחזקתי.
למדתי להעריך כל נשימה, כל חיוך של ילדיי, כל שגרה קטנה.
למדתי שהבריאות והמשפחה קודמים לכל.
למדתי על כוח ומסוגלות וקיבלתי פרופורציות.
למדתי לבקש עזרה, אפילו שאני אישה עצמאית שתמיד עושה הכל לבד.
למדתי לשנן לעצמי מחשבות חיוביות ואילו חיים מדהימים מחכים לי.
למדתי לצחוק, לפעמים גם הומור שחור כי ככה עוברים מסע כזה.
והיום, מתוך המקום הזה אני מספרת את הסיפור שלי כדי להזכיר לכולכן:
גילוי מוקדם מציל חיים, את החיים שלי הוא הציל.
אם עברת או את עוברת את זה כרגע - דעי שאת לא לבד. את לא חריגה, לא יחידה בעולם שמתמודדת עם אותן תחושות ומחשבות.
כל מה שאת חווה זה חלק מתהליך ההחלמה שלך, כאבי המפרקים, מצבי הרוח המשתנים, גלי החום זה
חלק משמעותי בשיח של מחלימה.
עכשיו תורנו לנרמל את מה שאנחנו מרגישות, לחפש מענים רפואיים, קהילתיים ומשפחתיים ולהפנים שגם
בהחלמה אנחנו לא לבד.
אני מאחלת לכל חולה להחלים. לכל אישה להגשים. ולזכור שאנחנו גיבורות העל של החיים עצמם.
לא כי נלחמנו בסרטן, אלא כי קמנו כל בוקר והמשכנו לבחור בחיים.
