משנה לשנה יותר יבש בפה. כמו מצב המים המידרדר של טהרן.
זאת האמת העגומה. פחות כוכבים ישראלים נוצצים, פחות זרים שגורמים לדפיקות לב. שרי נראה פתאום כמו איזה חלום רחוק. פנטזיה שאתה לא סגור אם קרתה באמת. ופיירו, באמת היה פעם חלוץ כזה, ועוד כזה שחלק דקות עם דין דוד? ואם מגיח איזה פטאצ'י, אחרי דקה ורבע גם הוא כבר לא כאן, פלוס דור תורג'מן. ואם לא די באלה, אתה מסתכל על קאנגווה רץ במשחק עונה, ולא סגור אם יש סביבו מספיק שיאתגרו אותו או מה מצב הניצוץ אצלו בעיניים.
החיים שלנו בליגת העל בחצי העונה החולפת, אם כן, נעים בין הברקות של שועה, לדן ביטון, לסתיו טוריאל, עם נגיעות אושר דוידה ועוז בילו ואצילי. בלי זרים שיכולים להפתיע אותנו במשהו שעוד לא ראינו. וזה בעונה שבה מכסת הזרים גדלה.
ובסוף, יש פה חצי עונה נטולת מהפכות, שלא עומדת בפני עצמה, אלא מהווה המשך ישיר, מואץ, למגמות של העונה שקדמה לה:
הפועל באר-שבע, שנבראה בקדירת הכישוף של קוז'וך בשנה שעברה, מהבודדות שטיפלו במה שפחות עבד אצלן, עמדת התשע, נראית מחוברת יותר; מכבי ת"א, שלקחה אליפות מבלי להלהיב, עוד הרבה הרבה פחות מלהיבה; בית"ר ירושלים ממשיכה להתבסס על כוח העל שלה, כדורגל התקפי שמח, ועדיין אתה לא בטוח שמצליחה לדמיין כמה רחוק היא יכולה להגיע; ואפילו מכבי חיפה, אימפריה במיל', לומדת בדרכה איך נראים חייהם של הבורגנים ממרכז הטבלה, כולל שמחת העניים על גול בזמן פציעות מול קריית-שמונה, כולל המתנה סבלנית שנהואל, הקשר שמתאקלם כבר שנתיים, ייקלט בקבוצה.
זה לא יותר מדי, ברור, אבל ברקע יש הרבה נסיבות. למשל, אלימות שהופכת למכת הענף ומושכת את תשומת הלב ממה שצריך להתרכז בו. למשל, כדורגל אחרי מלחמה. למשל, קושי אמיתי למצוא תחליפים מבחוץ לישראלים שעוזבים לחו"ל. למשל, אימפריות שמבינות איפה התורפה שלהן, ובמה הן מוכרחות להתחזק, מכבי ת"א בהתקפה, או מכבי חיפה ברמונט כללי, ולא מצליחות.
וכשאלו פני הדברים, חצי עונה של סטטיות עם טאצ'ים ספורדיים של איכות, אפשר להתנחם בבאר-שבע, ובהתקפה של בית"ר. כשהדבר המפתיע היחיד זו המשטרה שעוברת מהפך מסתם שומרת סדר לכזו שמדברת חזק במגרשים. נשאר רק שתחתים חלוץ בינואר.
