למעלה מ-700 ימים, בכל מוצאי שבת, וגם בימים אחרים, הלכו הרגליים שלנו מאליהן אל כיכר החטופים; למעלה מ-700 ימים וכאילו לא היו רחובות אחרים בעיר, זולת אלה שמובילים אל מה שהפך להיות רחם ענקית, פעורה ומדממת, עבור ציבור שהרגיש שהוא עם והתחיל ללכת.
כשלא ידענו לאן להוליך את הכאב – הלכנו לכיכר החטופים; וכשלא ידענו לאן להוליך את הייאוש והאימה – הלכנו לכיכר החטופים, וכשלא ידענו לאן להוליך לילות ללא שינה וימים ללא תקווה הלכו להחתים בה את הכרטיס של הלב, ולפגוש אנשים כמותנו. באנו להתחבק עם מי שאנחנו לא מכירים, אבל מזהים את עצמנו בראי עיניו המנותצות. באנו אל המובלעת היחידה שבה לא היה צריך לדבר במילים, אלא הספיקו האנחות, תנודות הראש, מחוות הפנים חרושות האימה. מרחב שבו עמדנו שפופים וחבולים נוכח תחינות וזעקות של אמהות שמעולם לא חשבנו שנשמע, מול תיאורים מבעיתים של חטופים שחזרו מהגיהנום ושברו את הנפש בפטיש מאה טון.
ובתוך כל אלה, ובגלל כל אלה, הפכנו בכיכר הזאת לכוח אזרחי נדיר שהלחים זרים להיות אחים. טולטלנו כגוף אחד בין תהום קיומית לתפילה קורעת רקיע, והגדרנו בה את עצמנו מחדש, באופן העמוק ביותר של המילים "אומה" ו"עם", "יהודי" ו"ישראלי", "אנושי" ו"מוסרי" ו"ערבות הדדית".
יש מצבים שנחקקים במבט, יש כאלה שבטעם ובריח, ההליכה לכיכר החטופים, כמו חובה אזרחית נעלה ותנ"כית שאף אחד לא הגדיר, אלא עלתה מבטן האדמה של קיומנו – נחקקה בתאי הזיכרון של הגוף. קיץ, סתיו, חורף, אביב, עוד עונה עוד שנה, הכיכר הפכה לציר שהזמן סובב סביבה, עד אשר הצלחנו להפיל את חומת האכזריות וההפקרה, עד אשר הצלחנו, כעם אחד, לחולל ולגלגל אל העיניים והאוזניים הנכונות של הנשיא האמריקאי ואנשיו, את הכרזות הנוקבות ואת התחינות המייללות, ולהוליד את הנס הטראמפי שהשיב את החטופים החיים בבת אחת הביתה.
כי מי בכלל האמין שזה אפשרי, ככה בבת אחת (ולא שוכחים לרגע שחטוף חלל אחד נוסף חייב לחזור)? ובכן, הכיכר הזו האמינה. הכיכר שבבת אחת פשטה את שמלת הבעתה ורקדה תקווה, ובכתה סוף סוף דמעות של שמחה, והטילה אותנו באחת אל כיכרות וזמנים אחרים בהיסטוריה שלנו ושל עמים נוספים, שבהם נחרצו גורלות ובהם עוד אמהות לוחמות לביאות השיבו בנים לגבולם.
ובבת אחת, הבנו איך זה הרגיש בגוף ביום ההכרזה על הקמת המדינה, כאשר עם שלם הפך מעגל מפזז של אושר, בלי שליטה.
ועכשיו, עמוק בלב, חולפת המחשבה, איך נזכור את הכיכר הזאת לאורך השנים? איך נבטיח שהעוצמה הישראלית הקולקטיבית שנבראה כאן, לא תימס אל מתחת לאספלט הבוער של הקיץ, ולא תישטף בסופות חורפיות עם שמות אמריקאים? כי לצד כל ההקלה הגועשת על כך שמשימת חיינו בה הושלמה, ולצד הרצון העז שהיא תחזור להיות סתם הכיכר שדרכה הולכים לספריה העירונית או למוזיאון, הכיכר הזו היא לפני הכל המקום שבו נצרב כוחנו כעם. שבו ואליו קמנו והתחלנו ללכת.
שבוע אחרי שבוע עמדנו בכיכר, שפופים וחבולים נוכח תחינות וזעקות של אמהות, מול תיאורים מבעיתים של חטופים שחזרו מהגיהנום. ובתוך כל אלה, ובגלל כל אלה, הפכנו בכיכר הזאת לכוח אזרחי נדיר שהלחים זרים להיות אחים
