מקסיקו סיטי היא המטרופולין השני הכי מאוכלס בעולם, עם כ-24 מיליון איש. כך שהגיוני שבכרך כה עצום, חיים מספיק אנשים שירוצו לרכוש כרטיס להופעה של להקת ענק שמגיעה לבקר אותם. אבל בעשר הדקות הראשונות של Memento Mori: Mexico City, אלבום ההופעה החדש של דפש מוד, המתמקד בסט שהם נתנו בבירת מקסיקו לפני שנתיים מול 200 אלף איש, הקהל דומם, עד כדי כך שהסולן דייב גהאן צריך לצעוק את שם העיר בתקווה לעורר אותו.
הסיבה לשקט המלווה את הדקות הראשונות של ההופעה נעוץ בבחירה של גהאן ומרטין גור, השניים שהם היום דפש מוד, לפתוח עם שני שירים מאלבומם האחרון - Memento Mori. האלבום שיצא לפני שנתיים, ולאחר מותו של חבר הלהקה אנדרו פלטשר, הוא מהפרקים היותר משובחים בקטלוג של דפש מוד המאוחרת, אך כמתבקש משמו ולאור מצב ההרכב אז, נשבה ממנו רוח נכאים.
הביטוי הלטיני עתיק היומין "ממנטו מורי" נועד להזכיר לאדם שזמנו על פני האדמה הוא קצוב. כדי להמתיק במעט את הבאסה מהקץ המתקרב, הרומאים נהגו להוסיף המלצה מנחמת בדמות "קרפה דיים" ("חיה את הרגע" בתרגום חופשי). ה-Memento Mori של דפש מוד - הן בגרסת האלבום, ואף יותר בגרסת ההופעה החדשה – משלב יפה בין שתי המימרות המשלימות האלו.
בשיר הרביעי הקהל במקסיקו סיטי של לפני שנתיים – והמאזינים עכשיו – מתחילים להתעורר בזכות ביצוע סוחף לאחד מהנאמברים החזקים של דפש מוד, Walking in My Shoes. אחריו מגיעים שיאים נוספים ובהם בין היתר It's No Good. עמוק יותר לתוך הסט הצמד עוצר לבקר בכמה מהבאנקרים המתבקשים שלהם מהאייטיז, אלו שהפכו את דפש מוד, אז כרביעייה, לאחד מהרכבי הסינת'-פופ שהכי אהבתם לשמוע במסיבות כיתה לפני 40 שנה.
כשגהאן מגיע לקראת סוף ההופעה ל-Just Can't Get Enough ול-Never Let Me Down Again המעולה, אתה קולט פתאום שגם אתה רוקד, אבל עם דמעה קטנה בזווית העין. קצת על מה שקרה ללהקה לאורך השנים, והרבה על מה שאתה עברת מאז ששמעת אותם בפעם הראשונה.
