בכניסה לביתם המטופח של ג'וליה שחר ויוגב מלכה, מקבל את פניי דה וינצ'י בנביחות ידידותיות וממהר ללקק את נעליי. בבית אווירה רגועה ומתוקה של בוקר, נר בצורת שושנה דולק על האי שעליו ג'וליה מגישה עוגיות, ויוגב מניח שתייה.
הבייבי החדש של השניים הוא אפליקציית הבריאות CalBuddy, מבוססת בינה מלאכותית, שמבצעת ניתוח תזונתי מלא למנות מצולמות. הם השקיעו במיזם כ-700 אלף שקל ומשמשים גם כפנים של האפליקציה, שצפויה להתרחב לשווקים נוספים.
כשאני אומרת לג'וליה שאני מעריכה מאוד נשים יזמיות, יוגב מגיב מהספה "יפה שלי", והיא מסמיקה, אבל מיד מסבירה מאיפה הרוח היזמית הזו, שלא עוצרת. "התשובה הכי אינסטינקטיבית תהיה 'מתוך תחושת הישרדות'. אבל יזמות בעיניי זה לא רק ליצור אפליקציה, אלא גם להקים את בית הספר לריקוד, וליצור קשרים ולהוות השראה לילדות וילדים. זה צורך הישרדותי בסיסי, שאצלי הוא בווליום טיפה יותר גבוה מאשר של שאר בני האדם", אומרת מי שחרכה את הרחבה ב"רוקדים עם כוכבים" וקטפה את המקום הראשון (ביחד עם דור הררי הנפלא).
יוגב מגיע שוב למטבח כדי לקחת משהו, ומעביר יד חמה על גבה של אשתו הטרייה. "אני נהנה להקשיב לך", הוא אומר בחיוך. הזוגיות שלה עם מלכה, זוכה "נינג'ה ישראל", נולדה על רחבת הריקודים והפכה במהירות לאחת המדוברות. הם התמודדו עם ביקורת על פערי הגילים ביניהם – היא בת 34 והוא בן 26, ועל הרקע שלה – ג'וליה, ילידת אוקראינה שעלתה לארץ בילדותה, התגיירה במהלך שירותה הצבאי, לאחר שהמסמכים שמעידים על יהדותה של המשפחה נשרפו במלחמת העולם השנייה – אבל בחרו להישאר חשופים ואותנטיים. החתונה שלהם סימנה לא רק אהבה, אלא גם סגירת מעגל עבור מי שגדלה בעוני, בלי משפחה מורחבת, רק היא ואמה בעולם כולו, לאחר שאביה ברח בחזרה לאוקראינה ולקח עימו את כספי סל הקליטה, מותיר אותן חסרות כל.
שער זמנים מודרניים ג'וליה שחר
כשאני אומרת לג'וליה שהחוויה ההישרדותית שלה הפכה להיות המנוע של היצירה, יוגב משיב: "היא אומרת את זה בהרצאות שלה".
ג'וליה: "ליוגב ולי יש הרצאה משותפת שנקראת 'המנוע להצלחה', וזה בדיוק מה שאנחנו אומרים. שנינו מגיעים מהתמודדות עם החיים בגיל צעיר, וכל אחד מאיתנו מתדלק את המנוע שלו בדרך אחרת. צריך לדעת לתעל את הנסיבות של החיים לטובתך".
ולמה דווקא אפליקציה בתחום התזונה?
"האפליקציה נולדה מהרצון להשתמש בתבונה בכוח ההשפעה שלנו גם אצל מי שעוקבים אחרינו. אז מעבר לפרסום של קרם או תכשיר, יש פה גם אחריות גדולה שהחלטנו לקחת על עצמנו. כשני ספורטאים שהשיגו גביעים והגיעו לגבהים יפים ביחד ובנפרד, שמנו לב שמה שאנחנו מכניסים לגוף הוא חלק בלתי נפרד מהתפוקה וההישגים שלנו. את חייבת לתדלק את הגוף והנפש בצורה בריאה. זה לא אומר שלא אוכלים ממתקים", היא מצביעה על הכיבוד שהניחה בינינו, "אני יכולה לחסל את צלחת העוגיות הזו לבד, אבל תזונה בריאה יותר הופכת אותך לחד יותר, מבריק יותר, ערני יותר, חיובי ורגוע, ממש כמו שהמראה של הבית משפיע על הנפש".
הבית שלכם מעוצב מקסים.
"פוטוסינתזה מטורפת", היא צוחקת ומספרת שהעיצוב הוא שלה ושבבית יש יותר ממאה עציצים וצמחים, ואכן הירוק שולט כאן בכל פינה, ומרגיע כמו הנרות הדולקים.
"יצרתי לנו קן קוזי שיוגב ואני מאוד נהנים בו. אני קמה בבוקר, אומרת את התפילות שלי בטקס הבוקר, ועוד לפני השלוק הראשון של הקפה, אני מדליקה נרות בבית. רוב המשכורת שלנו הולכת על נרות", היא מעדכנת וזורקת לחלל האוויר: "אנחנו צריכים קמפיין לנרות. כילדה חלמתי על בית כזה, ששום חדר בבית מלון לא יהיה יפה ממנו. שתמיד אגיד 'אין כמו החדר שלי והבית שלי'".
לשים משקפיים ורודים
ופה אנחנו מגיעות לפצע. לילדות הקשה בקריית חיים, להישרדות היומיומית כאשר אמה, דוקטור לספורט באוקראינה, נאלצה להתחיל בישראל מאפס ולעבוד בניקיון בתים כדי לשרוד. הייתה גם תקופה ששתיהן גרו על ספסל ברחוב, מתמודדות עם עוני וניכור, עד שאישה זרה אספה אותן אליה והעניקה להן קורת גג. המקום היחיד שבו הרגישה שייכת, מתוודה ג'וליה, היה הריקוד. וגם היום עדיין קשה לה לחזור בזמן לאז.
"בילדות לא הרגשתי שאני סיפור סינדרלה, זה משהו שאני מבינה רק במבט לאחור. אז, בילדות, אלה פשוט היו החיים שלי, כן, כולל התקופה שבה אמא ואני חיינו על ספסל ברחוב. אמא שלי היא כל עולמי. כל השנים, עד שהגיע יוגב, זה אני, אמא ודה וינצ'י הכלב שלי", היא לוקחת לחיקה את היצור השעיר והמתוק. "לכן היה לי כל כך חשוב להצליח, כדי לחסוך מאמא את כל הכאב, כדי שהיא תרגיש שהיא לא נכשלה. בכל פעם שקיבלתי קמפיין או תפקיד, קצת יותר כסף מבדרך כלל, אני מתקשרת אליה כדי לשמוע בקול שלה גם את הגאווה והנחת וגם את אנחת הרווחה. ככה אני יודעת שהיא מרגישה שכל הקשיים שלה השתלמו".
אמא אולגה, שהייתה באוקראינה מורה לספורט, עובדת היום במרפאת ספורט במחלקה לשיקום לב בבית החולים רוטשילד בחיפה, וג'וליה כל כך גאה בדרך שעשתה: "המקצוע שלה הוא פיזיותרפיסטית ומורה להתעמלות. גם היא מטפלת בתנועה, בדרך שלה. אמא היא חלק נכבד מהדלק שלי", היא שוב מחבקת את הכלב היפהפה שבזרועותיה ואומרת "הילד שלי".
קראתי שמעצבן אתכם שכבר שואלים אתכם על ילדים. את בת 34. דיברתם על זה?
"השאלה הזו מעצבנת בעיקר אותי, כי אף פעם לא הלכתי לפי הציפיות של הסביבה וגם פה חשוב לי להקשיב ללב שלי וליוגב. ילדים זה לא סמל סטטוס, זה לא באיזה רכב אתה נוסע. זה יצור לכל החיים שאתה מגדל ואחראי עליו. נעשה את זה מתי שנרגיש שזה נכון ומתאים. יוגב רוצה מאוד, מבחינתו כבר אתמול. הוא בן 26, וכבר ממש מוכן להיות אבא, ואין לי ספק שהוא יהיה האבא הכי טוב בעולם. אני רואה איך הוא עם הכלב שלי וזה גם הדבר היחיד שמרגיע אותי וגורם לי אפילו לרצות לפתח את הרצון לילדים, אבל בינתיים אנחנו עפים על חיי הנישואים. יש לנו זוגיות חזקה ויציבה, אנחנו צוות שבו כל אחד מאיתנו מגשים את עצמו בדרכו, והיום שלנו מלא מהרגע שאנחנו פותחים את העיניים ועד שאנחנו מתחבקים במיטה בלילה".
ואחרי כל המניפסט הכן הזה, היא יורדת עוד קומה במעלית הנפש ומודה: "מילדים אני עדיין מפחדת. גדלתי למשפחה מפורקת ואני לא ממהרת. בגלל הפחדים שלי, מרגיש לי עוד מוקדם", היא מודה והולכת להביא את המתנה שקיבלה מחבר קרוב לפני כמה ימים – בובת תינוק שכאשר מוציאים מפיה את המוצץ היא בוכה.
את מרגישה שהישראלים יותר מדי דוחפים את האף?
"מציצנות זה לא משהו ישראלי, זה משהו אנושי, חוץ מזה אני חיה חיים שכמעט מאה אחוז מהם ציבוריים. אנחנו יכולים לטייל עם דה וינצ'י בפיג'מה בשבע בבוקר, ויבקשו מאיתנו סלפי או סרטון לילדת בת-מצווה, וזה בסדר, חלמתי על זה. אני מקבלת באהבה את החיים האלה וההודעות".
ומה עם ההודעות המעצבנות שתוהות האם את יהודייה?
"אז אני יהודייה, עם זה אין לי בעיה. נישאנו כדת וכדין, יש פה נטלן מול העיניים כי אני קמה בבוקר ונוטלת ידיים", היא מצביעה אל הכיור במטבח, ומשליכה פצצה: "ואנחנו שומרים נידה".
מאז החתונה?
"כן. החיים הרוחניים תופסים חלק מאוד משמעותי בחיים שלי ואני משתדלת לחיות לפי ספר החוקים שהבחור שם למעלה נתן לנו".
ויוגב?
"הוא לא מניח תפילין ולא נוטל ידיים ומבחינתו החוקים הנוקשים פחות קריטיים, אבל אני אחראית על הצד הזה בבית, ואני אומרת לו שמתישהו יהיה לנו בית כנסת והוא צוחק עליי. יוגב מעריך ומכבד את המרחב והאמונה שלי ושנינו מדברים בשפה דומה".
גם בענייני הנידה?
"בהתחלה היה לו קצת קשה והוא אמר 'מה, אבל בסוף זה יוצא איזה שבועיים', ועניתי שחשוב לי שנקפיד, כי לתחושתי זו הדרך הכי בריאה לחיות בתוך חיי נישואים. חושבים שנידה זה מלשון 'לנדות', שהגבר מנדה את האישה כי היא טמאה, אבל אני רואה את זה כהזדמנות לנדוד ביחסים. שבועיים להיות ביחסים מיניים ותשוקה וסקס ולהתעלף אחד על השנייה, ושבועיים הגבר מסתכל עלייך ומקשיב לך ואתם עושים דברים נוספים ונודדים למרחב אפלטוני שהמגע הפיזי הוא לא הדבר המרכזי בו. ופתאום, כשאת מעבירה לו כוס מיד ליד, הוא מסתכל עלייך אחרת. עוד לא הגענו לשלב שאנחנו צריכים להדליק את האש מחדש, אבל זה משמר את היחסים. נידה זה כמו בוטוקס לחיי הנישואים".
ואת משוכנעת שיוגב חושב כמוך?
"חד-משמעית. אני משתדלת לא להבהיל אותו עם החוקים הנוקשים ולכבד את הרצונות שלו גם".
ואם הוא ירצה יחסים בזמן הנידה?
"זה לא יקרה", היא נחרצת, "יוגב בן אדם כל כך חכם וגבוה רוחנית, שכאשר הסברתי לו מה עומד מאחורי העניין של נידה וצללנו אל תוך המשמעות, זה נשמע לו מעניין. אז הוא לא חושב שיפגע בו ברק אם נשכב בזמן הזה, אבל הוא כן מעריך שיש פה הזדמנות, ומה אכפת לנו לנסות? אולי בעתיד גם נשמור שבת, אני חושבת שזה מעניין", היא לוקחת עוד צעד קדימה. "מבחינתי, לקום בבוקר ולומר 'מודה אני' וליטול ידיים ולומר 'אשר יצר', זה סדר בוקר, כמו מדיטציה. כשאני מתחילה את היום בהודיה ומברכת על הקפה 'שהכל נהיה בדברו', אני מעריכה את מה שיש לי ביד ואומרת איזה כיף. כשאני מדליקה את נרות השבת ואומרת תודה על ההצלחות ועל השבוע שחלף, יש לי נקודת עצירה, כי במרוץ של החיים אנחנו לא עוצרים להגיד כמה עשיתי ואיזה יופי פעלתי. בחרתי לשים את המשקפיים הוורודים ולהיות בהודיה".
לא ליפול לרכילות
להיות בהודיה, היא אומרת, זה לזהות גם בקשיים שנוחתים עלינו את ההזדמנויות, וגם להכיל את הבאסה, כשלא מקבלים תפקיד, ולהאמין שאם התפקיד לא הגיע, זה כדי שיגיע אחריו תפקיד אחר, שיהיה מדויק יותר.
"פעם נכשלתי באודישן, ובסוף הכישלון הזה הוביל לתפקיד חיי בתיאטרון. אז כשדלת אחת נסגרת, יכול להיות שמאחורי הדלת הבאה מחכה לך טירה. למשל, כשבעונה הראשונה של 'רוקדים' הודחתי בשלב די מוקדם, הרגשתי שחרב עליי עולמי. אבל ב'יולי', הסוכנות שלי, תמכו ועודדו, וכל כך הצלחתי להוכיח את עצמי, שבעונה אחריה כבר מביאים לי את יוגב מלכה, כי ראו את היכולות שלי".
ובכל זאת, כמי שגדלה בתנאים מאתגרים, מאיפה הביטחון והאמונה?
"מהאתגרים. בגלל זה יש לי על היד קעקוע של לוטוס, שצומח כנגד כל הסיכויים. אבל עכשיו, בשיחה איתך, נופל לי האסימון שהכוח הוא מהלבד. אמנם תמיד הייתי מקובלת והיו לי חברים, אבל הייתי גם ימים שלמים לבד, גם כי אמא עבדה, וגם כי אין לי אחים ואחיות. היינו אני, הספורט והריקוד והספרים, מילאתי את המוח בקריאת ספרים, בלמידה. היום אני מצליחה סוף-סוף ויש לי את בית הספר לריקוד שהקמתי, ואת האפליקציה עם יוגב", היא אומרת והדמעות זולגות מעצמן. "כשאת רוצה להיות מודל להצלחה, את חייבת לעבוד מבפנים החוצה ובאמת להאמין במי שאת. זה בא לידי ביטוי בבחירות שלי ושל יוגב לא ליפול למקומות צהובים ולרכילות".
והחלום המקצועי הבא?
"להמשיך לשחק, להנחות, להרצות, לרגש. לחזור לתיאטרון בתפקיד גדול, לקבל תוכנית טלוויזיה ושימשיך להיות לי שקט בחשבון הבנק. אה, וגם לרצות ילדים", היא מודה.
אפרופו ילדים, קראתי שאבא שלך עוקב אחרייך באינסטגרם.
"נכון. הוא גם מתכתב עם יוגב כי שניהם מתאגרפים. במלחמה אבא עבר מאוקראינה ליוון. מאז שהוא ברח כשהייתי בת ארבע, כל מערכות היחסים שלי עם גברים היו מאתגרות. יוגב גרם לי להאמין שוב בגברים".
