"פירוק חמאס מנשק לא יכול להיות הצעד הראשון בעזה. חייבים לתקן את המציאות אך גם להיות ריאליים", דבריו המטרידים של הקאן פידאן, שר החוץ הטורקי, משבת האחרונה ממחישים את התרחקותה של ישראל מהיעדים האסטרטגיים שהוגדרו למערכה: חמאס שרד והוא דומיננטי ברצועה, טראמפ להוט למנוע שיבה ללחימה, אין רמז לוויתור קרוב של חמאס על נשקו, ולא פחות גרוע - טורקיה, העוינת את ישראל וקרובה לחמאס, מפגינה רצון עז לשגר כוחות לרצועה, בעוד גורמים שישראל שאפה שייכנסו לאזור, ובראשם סעודיה והאמירויות, מתרחקים ממנו.
ארדואן הוא הזוכה הגדול ממלחמת 7 באוקטובר ששינתה את פני המזרח התיכון. בעוד המאבק בין ישראל לאיראן רחוק מסיום והעולם הערבי נתון בחולשה עמוקה, הוא מחזק את כוחו. הקרדום המרכזי מבחינתו הוא נשיא סוריה, א-שרע, שזכה לחסותו ועם עלייתו לשלטון מאפשר לטורקיה לשמש שחקן מפתח במאמץ לכינון סדר אזורי חדש. זהו ציר לשת"פ הדוק בין ארדואן לטראמפ שאמר עליו שהוא "חבר" ושהוא "אוהב אותו מאוד", וטום באראק, השגריר האמריקאי באנקרה ושליחו של טראמפ לסוריה ולבנון, תיאר את הקשר הזה כ"ברית אחים" (Bromance).
1 צפייה בגלריה
חיילים טורקים בעזה בהומאז' להנפת דגל ארה"ב באיוו ג'ימה, מתוך "אל־חורה". מבחן לחופש הפעולה הישראלי
כך שמבחינת הטורקים מתהווה תור זהב. טורקיה הפועלת בזיקה הדוקה לקטאר חותרת כמוה לבסס מעמד כמתווכת בשלל מוקדי משבר בינלאומיים (בין היתר באוקראינה, קרן אפריקה, לוב ועיראק). כמו קטאר, גם היא מצליחה באמצעות הקשר האמיץ לטראמפ להיחלץ מדימוי שלילי ומיחסים טעונים עם המערב ולזכות במעמד של גורם התורם להשכנת יציבות עולמית. "ארדואן מונע מכוח של חזון ניאו-עות'מאני ושואף לא רק למעמד של מעצמה אזורית אלא של כוח בעל השפעה בינלאומית", מסביר ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק ממרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב.
*
על הרקע הזה דחף טראמפ את טורקיה לקדמת הבמה בעזה, כפי שהתבטא בתפקיד המרכזי שמילאה בהסכם הפסקת המלחמה, לצד קטאר ומצרים. "טורקיה נכנסה לנושא החטופים, ניהלה מו"מ עם חמאס והביאה את ארה"ב להחלטה", מסביר באראק, שבאחרונה פורסמו תדרוכים מפי "בכירים בישראל" כי הוא מזוהה יתר על המידה עם הנשיא הטורקי.
ארדואן מזהה כעת הזדמנות אסטרטגית נדירה בעזה: להעמיק את ההשפעה האזורית, לתמוך בשותף להשקפת העולם של המשטר באנקרה (האחים המוסלמים), לחזק את הקשר עם טראמפ, וגם להתריס מול ישראל ולהציב אתגר על גבולה. כבר ביולי 2024 שיגר ארדואן רמז מאיים: "כמו שנכנסנו לנגורנו-קרבאך וללוב - נוכל לנקוט מהלך דומה מול ישראל".
הטורקים לא מסתפקים בתיווך או בסיוע אזרחי (השבוע נחנכו בית ספר וגן ילדים בעיר עזה שנבנו במימון טורקי) ושואפים לנוכחות צבאית ברצועה. לפי הדיווחים, 2,000 חיילים טורקים ערוכים להגיע לעזה, מה שעשוי לעודד מדינות מהססות כאזרבייג'ן ואינדונזיה לשלוח כוחות אף הן. כמו קטאר, ברור שגם טורקיה אינה כוח ניטרלי, אלא מדינה שרואה בחמאס בעל ברית ונכס אסטרטגי, והמטרה לא תהיה לנטרל ולהחליש את הארגון אלא לשמר ולחזק את כוחו (יהיו כנראה שינויים קוסמטיים ושתדלנות מול וושינגטון).
פירוק חמאס מנשקו הוא האתגר הסבוך ביותר מבחינת ישראל. נוכח הניגוד בין דרישת נתניהו להתפרקות מוחלטת מנשק וה"לא" המוחלט של חמאס, טורקיה, לצד קטאר ומצרים, עמלה לגבש פשרה בדמות ויתור על נשק התקפי בלבד (בעיקר רקטות שמעטות נותרו בידיו). הדבר עלול להתקבל הן על ידי חמאס והן על ידי טראמפ, שאך לפני חודשיים הגדיר את תשובת הארגון לתוכנית 20 הנקודות שלו "חיובית", למרות שהבהיר (וממשיך להבהיר) שלא יתפרק מנשקו.
"ארדואן רואה בנוכחות ברצועה אמצעי לשיקום פרויקט האחים המוסלמים בזירה שיש לה גם חשיבות אסטרטגית מבחינתו: היא גובלת בישראל ובמצרים, שתי מדינות שנאבקות ופגעו קשות בתנועה שהוא מייצג ושואף לחזק במזרח התיכון", מסבירה אמירה אורון, לשעבר שגרירת ישראל בטורקיה. "עזה גם מגלמת פוטנציאל לרווח כלכלי עבור אנקרה שלוטשת עין לשדה הגז 'גזה מרין'". ד"ר מחג'וב זווירי מאוניברסיטת קטאר מוסיף: "נוכחות טורקית בעזה היא עניין ודאי, הדיון שישראל תנסה לקדם מול טראמפ יהיה על ההיקף ועל הביטוי של אותה נוכחות. מבחינת העזתים, כוח טורקי בעזה משמעו חיילים מוסלמים שמבינים את התרבות המקומית".
ד"ר סונר צ'אאפטאי ממכון וושינגטון מנסה מצידו להרגיע, אך לא לגמרי בהצלחה: "יעדי ארדואן צנועים, הוא ממוקד בייצוב סוריה, בין היתר כדי להחזיר אליה ארבעה מיליון פליטים שעקרו לטורקיה. הוא יודע שהכלכלה הטורקית לא יציבה ולא רוצה הרפתקאות לקראת הבחירות ב-2027 או 2028. טורקיה תהיה מעורבת בממד האזרחי בעזה, אך אין סיכוי שתהיה נוכחות צבאית שלה באזור".
*
האיום מדרום מתווסף לזה שמתפתח מצפון: אנקרה מעמיקה את נוכחותה בסוריה, מהדקת את שיתוף הפעולה עם משטר א-שרע, ומעודדת לחץ על ישראל לסגת מהשטחים שכבשה ולצמצם את תקיפותיה במדינה. עוד שני מקורות לדאגה הם הפעילות הרחבה של חמאס בטורקיה - שם נמצאת מיפקדת הארגון האחראית על הכוונת פיגועים והעברת כספים לאיו"ש, וקידום המגעים בין וושינגטון לטורקיה להחזרת אנקרה לפרויקט ייצור מטוסי ה-F35 - בתמורה לוויתור על מערכות ההגנה האווירית 400-S שרכשה מרוסיה.
ירושלים כצפוי מגיבה בדאגה ובכעס, ובמגעיו עם בכירי הממשל נתניהו הגדיר את נוכחות הטורקים בעזה "קו אדום". הנושא יהווה מבחן לחופש הפעולה של ישראל ברצועה - לאחר שארה"ב ניכסה חלק גדול ממנו בסיום המלחמה - וכן למעמד נתניהו בעיני טראמפ, שכבר הוכיח כי לצד הקשר האמיץ ביניהם אין לו בעיה לקדם מהלכים הסותרים את האינטרס של ישראל או לכפות עליה דברים: החל מסיום העימות בעזה גם בלי שחמאס הוכרע, תוך תביעה להמשיך בהסכם חרף הפרות מצד הארגון, עבור דרך מכירת מטוסי F35 לסעודיה בלי נורמליזציה, וכלה בהתייחסות למדינה פלסטינית בתוכנית 20 הנקודות.
ישראל חייבת להכיר באופן מפוכח במציאות האסטרטגית הסבוכה שבה היא נתונה בהקשרי עזה, כמו למשל העובדה שאין לה יכולת לשוב ללחימה עצימה מתי שתבחר או לממש פנטזיות (כמו פינוי הרצועה מעזתים והקמת משטר חמולות). במקום זאת, נדרש להתמקד באינטרסים החיוניים ביותר, ובראשם: שימור חופש פעולה נגד כל איום שיתפתח בעזה, כפי שנעשה בלבנון בשנה האחרונה; ביסוס פיקוח אמריקאי נוקשה בציר פילדלפי ובמעבר רפיח; וזכות וטו על חברים בממשלה המתוכננת ועל זהות הכוחות הזרים שייתכן שייפרסו באזור, ובראשם טורקיה.
לצורך גיוס תמיכה אמריקאית בעמדות ישראל וכדי להימנע מחיכוך מסוכן עם טראמפ, חיוני להציג יוזמות ולנטוש את הגישה הסרבנית שמקורה באינטרסים פוליטיים, ושהתבטאה בהימנעות העקבית מדיון מפוכח בשאלת היום שאחרי. התנהגות זו הסבה לישראל נזקים כבדים בדמות כפיית התנאים לסיום הלחימה, צמצום חופש הפעולה ברצועה, וכעת - איום לביסוס נוכחות טורקית בעזה.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
