חוף הדתיים // דורי מנור } הוצאת כנרת זמורה דביר } 352 עמ'
אין כאן שמץ של נוסטלגיה. שנות ה-90 ב'חוף הדתיים', רומן הביכורים של המשורר והעורך דורי מנור, רחוקות מלהיות תקופה של הבטחה ותקווה. כאן מתוארות שנים של ניכור, השתקה והזנחה במישורים משפחתיים ולאומיים. הגיבור התל-אביבי, עופר עסיס, הוא נער שהתייתם מאביו רפי כאשר היה פעוט, אבל במובנים רבים יתמותו חורגת גם אל אמו יעל, הנוכחת-נעדרת, שהכניסה אל חייו גבר נוסף בשם רפי, בן זוגה הכוחני, ואת בנו האלים נמרוד. היא מעדיפה לשמור מרחק מבנה המתבגר ומבלה את מרבית הלילות בביתו של רפי החדש, רפי האחֵר, תוך השארת פתקים לבנה על דלת המקרר.
עופר עונה לה בשברי משפטים או בציטוטים משירים של להקת הסמיתס, וזהו שימוש בשפה שהיא איננה מסוגלת להכיר בו כאקט תקשורתי. כנער הומו מתבגר, עופר-המספר הוא גיבור עתיר רגישויות שמפציע מתוך לשונו הבוטחת. הרבה בזכותה קל להימשך אחר הספר הזה, המעוצב והמְתוּכָּן בקפידה, בדומה לסיפורי חניכה קלאסיים שמתחקים אחר שלבים ומשברים של התבגרות גברית, מהלכים שבסופם אמורה להתגבש דמות אנושית סינגולרית לְאור או למרות תביעותיה של החברה. עופר מספר על אודות ההתנתקות שלו מהדרכים הרגילות או הרצויות, שכוללת התרחקות מבית הספר, הסתגרות, הסתגלות לגוף אחר, לתאוות אחרות. כל אלה נדמות כהליכה במבוך של התוודעות כואבת לאמיתות חיים, שנדמה שכולם סביבו כבר אוחזים בהן ויודעים לתת בהן סימנים של 'רע' או 'טוב'. כשהמבוגרים מבקשים לסייע לעופר, הם כופים עליו את השפיות שהם מעוניינים בה, אבל בעולם שבו המושג "איידס" הוא מלאך מוות שרוחף מעל מי שחייב לממש את זהותו, שפיות היא לעיתים חזיון תעתועים. נדמה שקל למנור להפציע אל הפרוזה אחרי שלושה עשורים של כתיבה ממין אחר והנכחה שלו כפרסונה מרכזית ברפובליקה הספרותית המקומית. באחת ממסותיו כתב מנור ש"השפה שבה אדם כותב שירה היא... השפה שבה אמר לראשונה 'אבא'". אפשר לטעון, לפיכך, שהשפה שבה מנור כותב פרוזה היא השפה שבה הוא אומר לראשונה "אין אבא", ומנור כבר ספד לאביו הביוגרפי בקובץ השירה האחרון שפירסם, שכלל מוטיבים שמתגלגלים אל הפרוזה. למשל, אזכור כפות הרגליים הגדולות של האב לצד אלה של הבן, שמופיע ב'חוף הדתיים' כשעופר משיק גזיר קרטון בצורת כפות הרגליים שלו בדיוק במקום שבו אביו התמוטט על החוף, וגם בשיר 'אבא עם ילד' ("מִתַּחַת לְכַפּוֹת רַגְלַי הַקְּטַנְטַנּוֹת,/ כַּפּוֹת רַגְלַיִם שֶׁל פָּעוֹט כְּבֶן שָׁנָה,/ הֵנַחְתָּ אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ). אביו של עופר מת בחוף הדתיים, ועופר עצמו אובד ומתגלה במרחב שבין בית הספר היסודי שלו ובין החוף הנפרד, המגודר על פי סממני מגדר, ובין גן העצמאות.
בספרו הקודם, 'שרב ראשון', קשַׁר מנור בין חוף הדתיים ובין הרגע שבו שאל "איך לעשות אמנות ממלים?" וכאן הוא מפעיל אותו כמרחב של הֵיעָשׂוּת. גן העצמאות היה אתר הקְרוּזִינְג (חיפוש שותפים למין, בעיקר הומואים) המרכזי של תל-אביב, והוגדר בידי חוקרת התרבות דפנה הירש כ"מרחב קווירי" ו"אתר של התנגדות בתוך המרחב ההטרו-נורמטיבי... מרחב של שימוש לא-הולם". שם עופר עושה לפעמים דברים "בלי ממש להבין למה אני עושה אותם. פשוט עושה", וגם נחשף למערבולות שאין מהן מציל. מעמד ייחודי ניתן בסיפור ליסודות שאמורים להיות מוקצים, מלוכלכים או משפילים ומתפקדים כמטאפורות למערך נפשי נזיל, שבו מתערערים גבולות בין סובייקטים לאובייקטים. בראשם נמצאת הפרשת השתן: היא מקבלת מעמד של אַבְּגֵ'קְט, בלשונה של הפסיכואנליטיקאית ז'וליה קריסטבה, כלומר כמגלמת נוכחות משפילה של מישהו אחר בתוך המישהו שהוא 'אני'. ההשתנה לובשת צורה פטישיסטית ומייצגת גם תשוקות מוכחשות, שנחשבות לטמאות גם בידי מומחים בתחום הטיפול. ובשנות ה-90 העליזות, מזכיר מנור בספרו, היו פסיכיאטרים שטענו בפומבי ובלהט נגד הומואים.
מנור עושה כאן שימוש ידעני ומסועף, אם כי לא הכרחי תמיד, בעלילות קודמות, ובראשן הסיפורים על חיי השליחים מהברית החדשה. דמותו של פול (שאול התרסי), גיבור המשנה הבלתי-נשכח של הסיפור, שעופר פוגש במוסד טיפולי, מממשת כאן הלכה למעשה את מדרש השֵׁם שלו, כמי שמזהה מיהו קדוש מעונה. גם יעל, האם, היא גלגול מהופך של יעל המקראית, שלרגליה כורע עופר, מתחנן שתיתן לו מעצמה.
מה קורה כשמשוררים כותבים פרוזה? לרוב הם רותמים את הכלים השיריים שלהם אל מטרות סיפוריות. סילביה פלאת' התיישבה לכתוב תוך דחיפוּת את הרומן היחיד שפירסמה, 'פעמון הזכוכית', לאחר שכתבה ביומנה "מה לעשות עם השנאה לאמא? למה אני לא כותבת רומן?" ואחר כך הוסיפה "כתבתי!" מנור כתב את 'חוף הדתיים' במשך מספר חודשים. זהו סיפור עצוב ואכזרי על הגבלות עצמיוֹת ועל עמדות אינטימיות, סיפור על הסבך המסוכן שבין לרְצות יותר ובין להביע אי-רצון. •
