לכל אוהד כדורגל בעולם יש את המונדיאל "שלו". אתם יודעים, המונדיאל האחד הזה שגרם לו להתאהב במפעל היוקרתי שמפציע רק אחת לארבע שנים. המונדיאל האחד הזה שאתם זוכרים ממנו הכל: מי קרסה כבר בבית המוקדם למרות שניבאו לה רבע גמר ומעלה, מי השתחלה לחצי הגמר למרות כדורגל מרגיז, ומי הניפה בסוף וסיימה עבורנו חודש של אסקפיזם מזוקק. עכשיו, מה לדעתכם הסיכוי שהמונדיאל הקרוב יהיה המונדיאל האחד הזה של מישהו? לדעתי, בערך כמו הסיכוי שנעפיל אליו לפני שהנין הבכור שלי יוציא רישיון נהיגה. מצד שני, עם כמות הנבחרות שתשתתפנה בגביע העולמי של 2026, ואם המגמה הזאת תמשיך, אולי המונדיאל השני של ישראל יותר קרוב ממה שאנחנו מדמיינים. כמה יהיו שם בשנה הבאה, 36 נבחרות? 42? 48? אני מודה שכבר איבדתי את הספירה.
תנו לפיפ"א הזדמנות נוספת לבאס את העולם אחרי המונדיאל בקטאר (בקטאר! אני עד עכשיו מתקשה להאמין שהדבר הזה באמת קרה), והם כבר ידאגו שחגיגת הכדורגל הכי גדולה בעולם תרגיש לכם כמו ורטיגו של המנונים חדשים, כדורגל במגרשי פוטבול (עם הכדור הלא עגול), וכמובן הוט-דוג בהפסקה. או גוואקמולי, או מייפל, או מה שזה לא יהיה שאוכלים בשאר המדינות שמארחות הפעם.
ושתבינו, זה לא שלא ניסיתי. סיפרתי לעצמי שמונדיאל בהשתתפות מדינות שיסדרו לך מבטי השתאות בארץ-עיר זה מגניב! ושזה בהחלט ייתכן שגרמניה תתקשה מול קורסאו (בהתקפה הראשונה של המשחק) אבל זה פשוט לא עבד. אני אפילו לא מתעצבן מלוח השידורים שפורסם, כי אני יודע שהפריים-טיים של העם הצופה בציון לא אמור לעניין את שאר העולם. אז נכון, ארגנטינה תפגוש את ירדן בשעה שבה הנהג של פינוי האשפה דופק את הרוורס הראשון של היום מתחת לחלון שלי, ויש כמה נבחרות שאוכל להתרשם מהן רק אם עד שנה הבאה אצליח ללקות באינסומניה, אבל היי – חגיגה עולמית אומרים לכם!
בתכלס, אין סמלי יותר ממונדיאל בארה"ב כדי לגרום לי למתקפת פיהוקים רק מהמחשבה. מדובר באומה שמתרגשת ממשחקים של ארבע שעות שבהם הכדור זז פחות מלוח התוצאות של האצטדיון. במדינה שהבטיחה לי לפני 30 שנה שאוטוטו הכדורגל כובש בה כל פינה, ומאז הם צריכים 82 גולים של מסי בחודש כדי להזכיר לעולם שעדיין משחקים סוקר באמריקה. מה שכן, יש גם יתרונות. עם 48 נבחרות, יש סיכוי שהנודניק מהעבודה שבכל טורניר מארגן את טבלת הניחושים של המשרד – יוותר הפעם. היי, זה גם משהו.
