"אולה, אולה, אולה, קאדה דיה טי קווירו מאס", כלומר: כל יום אני אוהב אותך יותר, הם שרו. שוב ושוב חוזרים על אותן מילים, כמו תפילה, בשיירה של עשרות אלפים ברחובות סנט-פטרסבורג.
זו הייתה שנת 2018, המונדיאל ברוסיה. ארגנטינה הייתה רגע מלעוף הביתה בשלב הבתים אחרי תיקו עם איסלנד, ושלוש שקיבלה מקרואטיה. רבבות האוהדים בתכלת-לבן, שקודם שרו מתחת למלון השחקנים, צעדו עכשיו ברחובות העיר הציורית שלשפת הים הבלטי, חצי עולם מהבית, גוררים אחריהם לבבות שבורים. צעדתי לצידם, הבן שלי על הכתפיים. לצד אנשים מאוהבים, כואבים, אנשים על סוללת תקווה הולכת ומתרוקנת. לצד כאלה שלך תדע מה מכרו כדי להגיע עד רוסיה, ורבים מהם באו ללא כרטיסים למשחקים, העיקר להיות קרובים.
אני שומע אותם עכשיו שרים, כאילו אני שם, ואני שומע את אוהדי אנגליה שרים "סוויט קרוליין", ושומע את אריק איינשטיין שר "ברגומי בארזי אנצ'לוטי דונאדוני". אני שומע אנשים כמהים שרים את אהבתם לכדורגל.
זה מונדיאל. הדבר האמיתי. הפסגה. הגביע המוזהב. האירוע שיש אותו, ויש את כל השאר. חגיגת הספורט המפוארת בעולם. האירוע שמפגיש את ענקי הכדורגל ובכל זאת רחוק מלהיות רק כדורגל. כי מונדיאל הוא זיקוק של הרגשות הסוערים ביותר. והוא הזדמנות להבין את משמעות דת הכדורגל עבור אחרים בעולם, שיש להם פחות מלחמות ופוליטיקה ויותר מסורת כדורגל איכותי מלנו.
והוא הזדמנות לנסוע על 120, לבטל פגישות, לשכוח מבני משפחה, כדי להספיק לקורסאו נגד חוף השנהב, מדינות שאין מצב שתדע להצביע איפה הן במפה. והוא הזדמנות לעצירה של החיים במשך יותר מחודש, למעט נוזלים ותזונה הכרחית, כאילו יש פה אירוע על כוכב לכת אחר.
לרובנו לא יצא לראות מונדיאל שנבחרת ישראל משתתפת בו. עם יד על הלב, ועוד יד על הלב של רן בן-שמעון, לא בטוח שייצא. יש בזה יתרונות. זה הפך אותנו לאוהדים גלובליים, נעדרי אינטרס, של האירוע. לכאלו שמסוגלים לאבד נשימה מול משחק של סנגל, ולא לאבד עניין כי הנבחרת שלנו הלכה הביתה.
המונדיאל הקרוב הולך לאתגר אותנו. רבים מהמשחקים יתקיימו בשעות הקטנות. עזבו להגיע לעבודה, יש פה חצי מדינה שביוני-יולי הקרובים עוברת לחיות לפי שעון אמריקה ומקסיקו. זה מונדיאל.
