בלשכה ששכר נפתלי בנט בצפון רעננה ערוכים לשיווק סטיקרים בני שלוש מילים: "אני עם בנט". המסר מתגלגל טוב על השפתיים, קצר וזכיר. הוא לא אומר דבר וחצי דבר על התוכניות של האיש, על החזון שלו, על האנשים שאיתו: בסדר, יגידו בוחרים, אני עם בנט, אבל עם בנט לאן? השאלה רלוונטית, כי אנחנו בתוך שנת בחירות על מלא; היא רלוונטית, כי בנט הוא כרגע המועמד המוביל בהתמודדות מול נתניהו. אינני יודע אם הוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, אבל אני יכול לתאר את תוכנת הניווט שבה הוא משתמש כדי להגיע לשם.
בנט (53) כיהן שנה כראש ממשלה, בין יוני 2021 ליוני 2022, וכראש ממשלה חלופי (ללפיד) עוד ארבעה חודשים. זאת הייתה תקופת כהונה מוצלחת, בוודאי בהשוואה לממשלה שקדמה לה ולממשלה שנבחרה אחריה. בנט יצא ממנה מובס פוליטית, אבל בעלים של נכס יקר שאיש לא יכול לקחת ממנו – כרטיס של קבע בליגת העל של ראשי הממשלה. מכיוון שהיה שם, תיפקד שם, התנסה שם, הוא נתפס כמי שראוי לחזור לשם: ישראל היא ארץ הקאמבק.
2 צפייה בגלריה
פרופסורית אחת מהטכניון גרמה לו לעשות קאמבק: בנט, יוני 2021 | צילום: עמית שאבי
(עמית שאבי)
זה הנכס העיקרי שלו במערכת הבחירות הנוכחית, אבל לא היחיד. סקר ששאל את הישראלים איך הם מדרגים שורה של אישים פוליטיים, מ-1 עד 5, כאשר 1 הוא שמאל קיצוני ו-5 ימין קיצוני, הגיע לתוצאות הבאות: יאיר גולן 1.2, לפיד 1.5, איזנקוט 2.6, גנץ 2.7 ונתניהו 4. הישראלים דירגו את עצמם כ-3.4, קצת ימינה מהמרכז, וכך גם דירגו את ליברמן ואת בנט: 3.4.
בעיניי, הסקר בעייתי: הוא מודד לא את מעשיהם של האישים האלה, גם לא את השקפת עולמם. הוא מודד רק את הדימוי שנוצר להם בציבור. אבל בנט יכול לטעון, במידה רבה של צדק, שעם חבילת הדימויים הזאת הישראלים ילכו השנה לקלפי.
הייתי ראש ממשלה טוב – זה הטיעון הראשון שלו; דעותיי קרובות לליבם של רוב הישראלים – זה השני. הטיעון השלישי מופנה אל מתנגדי ממשלה מובהקים, אלה שנדדו בשלוש השנים האחרונות בין קפלן לכיכר הבימה לכיכר החטופים. אם אתם רוצים לנצח, יאמר להם, אם אתם רוצים להחליף את הממשלה, אתם חייבים להצביע בעדי. בחירות הן מאבק דו-ראשי: כל מועמד אחר של האופוזיציה – לפיד או ליברמן או גולן או איזנקוט – מפסיד מול נתניהו; כל מפלגה שממוקמת שמאלה מהמרכז מפסידה מול נתניהו; אופוזיציה מפוזרת, מסוכסכת, מבולגנת, מפסידה מול נתניהו. אם הרשימה שלי תקבל 30 מנדטים, לא 22 שהיא מקבלת בסקרים היום, אנחנו נקים את הממשלה.
לכאורה, גדי איזנקוט מחזיק את המפתח אל שמונת המנדטים האלה. הבוחרים שממוקמים שמאלה מהמרכז בוטחים בו; הימין לא פוסל: מכונת הרעל, שהפכה את לפיד ואת גולן למפלצות שמאל בעיני בוחרים ימנים, נגעה בו רק בשוליים. מבחינת בנט, הוא השותף המושלם, האח החדש, החלק החסר בפאזל. הוא מחזר אחריו במרץ.
ליברמן כופר בטיעון הדו-ראשי. הוא משוכנע שלרשימות נפרדות יש יותר סיכוי להביא לאופוזיציה יותר קולות, יותר מנדטים, ובלבד שיעברו את אחוז החסימה. לא דו-ראשי, רב-ראשי: זה מה שיבטיח לגוש את הרוב הנדרש. נכון שלליברמן יש אינטרס אישי – אינטרס אישי יש גם לבנט – אבל הוא המנוסה מכולם. הוא שרד יותר מערכות בחירות מכל עמיתיו לאופוזיציה.
השותף הכי סולידי
בכל חדר שבו מפנטזים מועמדי האופוזיציה על החלפת השלטון יש פיל גדול: החברה הערבית. בהנחה שחוקי הבחירות לא ישתנו, והבוחרים הערבים והמפלגות שלהם לא ייחסמו בדרך לקלפי, יש כאן עשרה מנדטים שמחויבים להחלפת השלטון. 15 מנדטים, מתקן אחמד טיבי, אם שלוש הרשימות הערביות ילכו יחד. אף על פי כן, מפלגות האופוזיציה היהודיות מפנות את גבן לערבים.
אפשר לספר את הסיפור הזה כטרגדיה: טבח 7 באוקטובר ומוראות המלחמה בעזה טילטלו עמוקות את שתי החברות, היהודית והערבית. מכל זירות המלחמה, השקטה ביותר הייתה הזירה הפנימית, בתוך הקו הירוק. הזרם שמבקש להוסיף ולהשתלב בישראל, לתת ולקבל, שרד והתחזק. הוא נתקל בווטו של דעת הקהל בצד היהודי. בבתי החולים כן, בבתי המרקחת כן, בבתי המשפט כן, אבל לא מול הבוחרים. פגשתי פעם בחיפה אחד מאנשי "עדאלה", ארגון לוחמני שמסייע לנאשמי טרור במגזר הערבי. הוא סיפר איך בבתי המשפט עורכי הדין של נאשמי הטרור היהודי ועורכי הדין של "עדאלה" מסייעים בשקט אלה לאלה, יד רוחצת יד.
מנסור עבאס היה השותף הסולידי ביותר של בנט בממשלת השינוי. יריביו הפוליטיים במגזר רדפו אותו כבוגד, כמשת"פ, אבל הוא לא נרתע. הוא איש אמיץ, ובניגוד לכל התחזיות גם מצליח: בוחריו הולכים אחריו. עכשיו הוא נוקט צעדים כדי להרחיק את מפלגתו, רע"מ, מכל צל של זיקה לאחים המוסלמים. אף על פי כן, ידו המושטת לא פוגשת יד של מועמד באופוזיציה, לפחות עד סגירת הקלפיות. הפחד מעונשו של הבוחר מונע.
אולי לא טרגדיה – פוליטיקה. הבחירות הקרובות נתפסות בצדק כקריטיות. ממשלה נוספת של הגוש הימני-חרדי תנציח את ההפיכה המשטרית. לא מעט ישראלים מחכים לתוצאות הבחירות עם הדרכון ביד: הם לא מוכנים לגדל את ילדיהם במדינת גולדקנופף ובן גביר. בזמן כזה הדבר היחיד שקובע הוא הניצחון. בספורט המקצועני קוראים לזה "מכביזם". מנסור עבאס יצטרך לחכות.
אף שעל
בכל מה שנוגע לשטחים, בנט ממוקם בלב הממשלה הנוכחית. 7 באוקטובר שיכנע אותו שאסור לישראל לוותר על אף שעל. מדינה פלסטינית לא תקום תחת המשמרת שלו. המתנחלים אולי לא יקבלו את סכומי העתק שמזרימים להם סטרוק וסמוטריץ', הממשלה אולי לא תכשיר כל מאחז בלתי חוקי, כל התפרעות של נערי גבעות – אבל תהליך ההשתלטות על הגדה לא ייעצר.
היום המכונן בתהליך החזרה שלו לפוליטיקה התרחש בעיצומה של ההפיכה המשטרית וההפגנות נגדה, לפני 7 באוקטובר. בנט ביקר במעבדה בטכניון. ליוותה אותו פרופסורית צעירה, מבריקה. מה שסיפרה על עבודתה היה מרתק, עתיר הישגים. הוא התמלא באושר. ביציאה, כשהשתחררו מהבגדים הסטריליים, הוא שאל אותה מה היא חושבת על ההפיכה. דמעות נקוו בעיניה. אנחנו עוזבים לגרמניה, אמרה. בנט הגיב כמי שסכין נתקעה בבטנו. מה יכול לגרום לך לשנות את דעתך, שאל. שום דבר, אמרה. גם אם אתה תחזור, הדמוגרפיה תנצח.
המדינה תשרוד, חשב בנט, אבל הנזק יהיה כבד מנשוא, בטווח הקצר ובטווח הארוך. האם יש שר בממשלה שאני יכול להתקשר אליו עכשיו, שיגלה עניין, שיעשה משהו? כמו שאול המלך, חיפש אתונות וגילה מחדש את הדרך אל המלוכה.
ואז הגיעו 7 באוקטובר ו-8 באוקטובר – המפולת במעמדה של ישראל בארצות-הברית ובאירופה, הגל האנטישמי, החרדה בעולם היהודי. בנט הבין שישראל הפכה באמריקה מקונצנזוס לנטל: איבדנו את המפלגה הדמוקרטית ואת הציבור שלה; איבדנו את הכוחות הבולטים בתנועת MAGA שקובעת את הנרטיב במפלגה הרפובליקנית. השדרן טאקר קרלסון כמשל: הוא עבר מתמיכה נלהבת בישראל לביקורת בדלנית על התמיכה האמריקאית, לאנטי-ישראליות כוללת ועכשיו לאנטישמיות. בכל אשמה ישראל – גם בפיגועי התאומים, גם במלחמה בעיראק, גם ברצח מנהיגי ימין, גם בג'פרי אפשטיין.
מה יעשה אם וכאשר ייבחר? הוא ינסה לכתוב מחדש את הסיפור של ישראל. זה יהיה סיפור ציוני, חיובי, פרגמטי. הרנסנס הישראלי, כך יקרא לו. בחודש הראשון ייסע לפגישות עם ראשי מדינות ערביות: א-סיסי, MBS, MBZ. בטווח הארוך יחפש חלופות אסטרטגיות למערב אירופה, שההגירה המוסלמית כובשת את הפוליטיקה שלה: הדגש יהיה על אסיה. קודם כל הודו. גם חצי האי ערב. אהבה ישראל לא תקבל, האהבה נגמרה. אבל כבוד היא יכולה לקבל. יש לה מה להציע לעולם, בקדמה מדעית, במערכות נשק. כשישראל ראשונה בתחום מסוים, כשממשלות זרות תלויות בה, גם השיח המדיני יוצא נשכר.
מה שמחזיר אותנו לפרופסורית המבריקה מהטכניון שירדה עם משפחתה לגרמניה. לממשלה הנוכחית לא אכפת: היא ממשלת אצבע בעין.
אחדות ציונית
יש בציבור היהודי 20 מנדטים של בוחרים שהביעו לפחות פעם אחת חרטה על שהצביעו בעד גוש נתניהו. רובם הצביעו ליכוד. הם בני 25-40, בעלי משפחות, מעמד בינוני. יש להם גישה חיובית למסורת. הם לא שונאים את נתניהו.
אבל רע להם. הם מזכירים שלוש סיבות: התנהלות הממשלה, חוק ההשתמטות, יוקר המחיה. ראשון-לציון כמשל: מי שיכבוש את ראשון, יכבוש את הממשלה. גבעת-שמואל כמשל: מי שיכבוש את גבעת-שמואל, יכבוש את המגזר הציוני-דתי. המטרה היא להגיע ל-61 מנדטים, עדיף 63, לרשימות הציוניות, מהדמוקרטים של יאיר גולן עד ישראל ביתנו של ליברמן.
בהמשך נתניהו יפרוש, והליכוד ילך לאופוזיציה או יתפלג: חלק ממנו יצטרף לממשלה, חלק אחר לש"ס (קרעי) ולבן גביר (מאי גולן). ממשלת אחדות ציונית, כמו ממשלת פרס-שמיר ב-1984, היא החלום של בנט.
בישיבת הממשלה הראשונה בנט היה רוצה לבטל את חוק ההשתמטות, לקבוע מגבלה של שמונה שנות כהונה לראש ממשלה, להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר. אלה, כמובן, ההחלטות הקלות. אחד הלקחים שלמד מהתפרקות ממשלת השינוי הוא שאסור לדחות החלטות. לקח נוסף הוא להרכיב רשימת מועמדים מיושבת, לא שמות גדולים אבל עתירי ניסיון וחזקי אופי. את הרשימה שאיתה הגיע אל ראשות הממשלה בפעם הקודמת הרכיב ביום אחד; על הרשימה שיציג בבחירות הבאות הוא עובד שנה וחצי. יש יתרון מובהק למי שבא לתפקיד בפעם השנייה, למוד ניסיון. כמו רבין; כמו נתניהו.
קין וחבל
יש בעלי מקצוע שמנועים מלענוד את עיסוקם על דש בגדיהם. מוהל, למשל. מה בדיוק תתאר הסיכה שיענוד מוהל? או אוסף אשפה; או שוחט. כל המקצועות האלה מכובדים וחיוניים לחברה. משכורת יש; סיפוק בעבודה יש; סיכה אין.
בחלק ממדינות העולם החוק מאפשר עונש מוות. יש אנשים שמתמחים בביצוע: תליינים, מזריקי רעל, גרדומאים, חשמלאים. איש מהם לא עונד סיכה שמציגה ברבים את מקצועו. אני תוהה מה אדם כזה מספר לאשתו על משכבם בלילה. מאמי, היה לי יום רע בעבודה. החבל נקרע לי (אין דבר, מאמי, היא עונה. העיקר שהרגת אותו. סוף טוב הכל טוב).
סיעת בן גביר התייצבה השבוע בכנסת כשהיא עונדת סיכות בצורת חבל תלייה. הרעיון היה ללעוג לחטופים ולמאבק לשחרורם. סיכה תחת סיכה. וכמובן, להרוויח עוד כמה גינויים בתקשורת. זאת כל תכליתו של חוק עונש המוות שבן גביר מנסה לקדם, בתמיכת נתניהו: כשיגיעו לביצוע, יגלו כמה זה מסובך, מתיש, מתסכל מול גדוד של עורכי דין, מול ארגונים בינלאומיים, מול ממשלות זרות. מטומטם להתחרבש מול נידון אחד למוות כשצה"ל הורג יום-יום ולילה-לילה פלסטינים שמתקרבים, בזדון או לא בזדון, לקו הצהוב בעזה ולבנונים שמתקרבים לקו הכחול בצפון. מנקודת ראות של חמאסניק, גזר דין מוות בבית משפט מסודר הוא כמעט בונוס.
בן גביר מת שיקראו לו "התליין מתל-רומיידה". מצלצל טוב, מפחיד כזה, כמו "התליין מטהרן". ואם אפשר, עם תמונה, בראש המהדורה. פרגן לי פעם, תהיה נחמד, בחייאת.
ביום שני השבוע התקיים בתל-אביב כנס חירום מטעם מועצת העיתונות וארגון העיתונאים. על הפרק עמדו חוק התקשורת החדש של קרעי, התוכנית לסגור את תאגיד השידור, האיומים על חייו של עיתונאי ערוץ 12 גיא פלג, סגירת גלי צה"ל. כנסים כאלה היו בעבר, מול ממשלות אחרות. כאשר עיתונאים מתעסקים בעצמם, במצוקותיהם, הציבור מתקשה להקשיב. כמוהם כסיפור הישן על האיש שנכנס למסעדה. מה יש לך, הוא שואל את המלצר. רגל קרושה, המלצר משיב. הצרות שלך לא מעניינות אותי, אומר הלקוח, והולך לדרכו.
אבל אלה אינן הצרות שלנו – לא עוד. התקשורת היא חזית אחת במתקפה רחבה, כוללת, טוטלית. כל אבני היסוד של החברה הישראלית – מהכנסת, בית המשפט העליון, מערכת המשפט, הצבא, מערכת החינוך ועד התקשורת החופשית – כולם צפרדעים בתוך סיר מבעבע. יש עוד מי שמשלה את עצמו שזה רק חם וזה יעבור, אבל האש מתחת לסיר ממשיכה לבעור.
האמצעי שבחר קרעי להשמדת התקשורת החופשית נוסה בהצלחה בהונגריה ומופעל עכשיו בהצלחה בידי הנשיא טראמפ מול התקשורת האמריקאית: הכה אותם בכיסם. אסוף בעלי הון שתלויים בשלטון ותן להם לשלוט בתוכן. כמו שאמרה אילנה דיין באותו כנס, הם לא רוצים גיוון, הם רוצים השמדה.
במלחמות מול שלטון שמתפרע החוכמה לפעמים היא לבחור את הקרבות: להתפשר על הטפל כדי לשמור על העיקר. אבל הפריבילגיה הזאת הולכת ונעלמת. עם האוכל בא התיאבון. הם נורא רעבים, הקרעים, הדיסטלים, הלווינים, הרוטמנים. גם אלה מהם שלא עונדים חבל תלייה על חליפותיהם, חולמים בלילה על החבל. בסוף התהליך תהיה לנו כנסת, יהיו בתי משפט, גם צבא יהיה, גם תקשורת, אבל רוח חיים לא תהיה בהם. בסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" גדודים של יצורים דוממים, מבעיתים, צעדו על פני השלג. "ההולכים הלבנים", קראו להם. אלה יהיו פנינו אם נוותר על הקרב.
בכנס העיתונאים אמרתי שאנחנו, אנשי התקשורת החופשית, תרמנו לא מעט לעלייתם של בן גביר וחבריו, גוטליב וחבריה, קרעי וחבריו. הם תמיד היו Good Copy, סיפור טוב. אני לא מציע שנפסיק לדווח עליהם: זאת תהיה בגידה במקצוע. אני מציע שנפסיק לחבק אותם – לא רק בחדשות, גם בתוכניות המלל וב"ארץ נהדרת". מי שצוחק עליהם, מנרמל אותם; מי שמנרמל אותם, מקדם את המהלכים שלהם לחיסול התקשורת.
תם הכנס, וערוץ 11, שאותו הם מבקשים לחסל, הוציא פרומו לשידור: רוני קובן מארח בתוכניתו את יעקב ברדוגו. התוכנית של קובן איננה חדשות: היא חיבוק ארוך עם ידוען, שנפתח בצילומי ילדות מלבבים ומסתיים בתודה נרגשת. פה ושם יש שאלות קשות, אבל הכל עטוף בנועם. אני יודע, כי עברתי את ההתנסות המפרגנת הזאת בעצמי. גם ברדוגו איננו חדשות: הוא איש עסקים, עסקן ושדרן. בפרומו הוא מוצג כיועץ ראש הממשלה. אתמול קראתי שינון מגל, טאלנט מרכזי במכונת הרעל, התחיל לפרסם את הגיגיו באתר וואלה, אתר שסולק ממנו בנסיבות מביכות. ועד העיתונאים באתר מחה, לשווא. עוד נרמול קטן.
