שעון העצר מונה דפיקותיו, וסביבו ‑ בלגן. כרזות מקופלות, כיסאות צהובים מושלכים, אל תוך משאית גדולה מפונים שלטים, מיצבים, זיכרונות וכאבים שליוו את כיכר החטופים. המקום שבו נאבקו בנחישות על השבת הבנים והבנות משנה את פניו. שנתיים של מאבק מתקפלות כאילו היו תפאורה בלבד. שם, בין הספרייה למוזיאון, במקום שבו עמדו מאות אלפים בכל סוף שבוע, נותר שלט אחד דומם. כזה שאי-אפשר לקפל, למחזר, להסיר. השלט של רני.
רן גואילי, לוחם יס"מ, יצא פצוע מביתו להילחם בבוקר 7 באוקטובר. איש לא קרא לו, אבל היה לו ברור שתפקידו להגן על אזרחים, אפילו עם כתף שבורה. רני נלחם לבדו, נפצע ברגלו ובידו, והמשיך כל עוד נותר בו כוח. הוא הציל רבים משורדי הנובה, עד שנפל בקרב על קיבוץ עלומים וגופתו נחטפה. "מתאים לרני לצאת ראשון ולשוב אחרון", אמרה אמו. ורן אכן נשאר אחרון. שוטר אמיץ, בן 24 שכל החיים לפניו, עלם נאה, הבן של טלי ואיציק, אח של עומרי ושירה. החלל החטוף האחרון ברצועת עזה.
משפחת גואילי לא לבד, אבל המאבק אחר. החטופים ששבו מתרגלים לחיים החדשים כמפורסמים, המשפחות החסרות שנאבקו על מנוחה נכונה לאהוביהן מתרגלות לכך שיש מקום לפקוד ולבכות בו, והמאבק האזרחי השתנה מהותית. הוא עבר ממאבק שיש לו מקום ובית, לכזה שמתרחש כולו על ציר הזמן. עצרות הענק של מוצ"ש הומרו בקבלות שבת. הימים חולפים, שלב ב' בעזה קורם עור וגידים, אבל התכנסות ההמונים איננה. עכשיו נצטרך למצוא דרכים חדשות להתעקש ולזעוק למשפחת גואילי: אנחנו איתכם, אתם לא לבד.
