אגדת כפר // בוסקו } הוצאת אחוזת בית } הביא לדפוס: רועי צ'יקי ארד } 231 עמ'
אווירת מהתלה שורה על הרומן הזה. מעשייה שמסופרת חצי ברצינות, חצי בהתכוונות; שמתרחשת במין עולם שחציו מורכב מזִכרי ספרים שקראנו (בהם: גוגול, סרוונטס, בולניו וספרות דרום אמריקאית); שכתובה בשפה שחצייה גבוה באופן אירוני (וסמי-מנומק) וחצייה תכליתי, שפה ככלי תחבורה פונקציונלי לנשיאת העלילה; מעשייה שנולדה חצי בשביל הצחוק וחצי בשביל מי יודע למה בעצם? באין דבר טוב יותר לעשותו, אולי.
"אגדת כפר" מתחיל במחנה צבאי בארץ לא ברורה, אך כזאת שבראשה עומד קיסר עריץ שחי, אולי, במאה ה-19? מי יודע. גיבור הסיפור, המסופר בגוף שלישי, הוא סָפַּר שמכונה "הגנרל", בטלן חביב השופע עצות צבאיות כרימון, עצות התקפיות מאוד אך בה במידה חסרות היתכנות צבאית, ובגללן הוא מסתבך עם רשויות המחנה. המיליטריזם המגוחך של הספּר נובע מאווירת התלהמות פופוליסטית וממציאות מושחתת: "העצות האסטרטגיות שהעניק הספּר ביד רחבה לפרשים היו חזרה משובשת על מאמרי כתבי הצבא בעיתונים, שעודדו את היציאה לקרב. רק בשוך המלחמה נודע שבעלי היומון שקרא לצאת למלחמה הלוו כסף ליצרן תותחים שעמד בפני פשיטת רגל, ומרגע שעיתון אחד הטיף להביס את האויב, גם מתחריו יישרו קו, לבל ייחשבו כתבוסתנים".
עד מהרה הגנרל ובתו מגורשים מהמחנה ויוצאים לשיטוט, והרומן הופך ל"פיקרסקי" (המירכאות על שום המודעות העצמית וההליכה של הרומן במודע בדרכים כבושות). הם פוגשים כמה טיפוסים בדרכם. למשל, חבורת אנשים מן היישוב שקרויים על שם אנשים מפורסמים (קורטז, רובספייר, קפלר), אולי כקריצה של הסופר לאופיו הפסטישי, מחקה-הסגנונות, של הרומן עצמו. לבסוף הם מגיעים לכפר נידח ומגוחך והגנרל הופך לראש הכפר. הוא אמוּן על שורת תפקידים, כגון ארגון משלחת חיפוש לבתה הקטנה של הזגגית. הבטלנות, הטיפשות והנונסנס של הדמויות מתגלמים בדיאלוג הבא, בעקבות היעלמות הבת: "'משלחת חיפוש משמעה שיש לכנס משלחת ולהתחיל לחפש', אמר הגנרל. 'מן הסתם, יהיה עלייך, למען הסדר הטוב, למלא כמה טפסים'. 'למלא כבשים?' תהתה האם. 'לא כבשים, כי אם טפסים', הדגיש הגנרל. 'לא כבשים?' אמרה הזגגית בעצב. 'אין זמן לטפסים, אבא' התערבה בתו כשהגישה את הקפה". הכפר נחשל אך שיתופי, בעל מנהגים אכזריים ואויבים מדומיינים המטופחים על ידי הגנרל כדי להשקיט את תחושת המחסור של תושבי הכפר.
אווירת המהתלה, שתכליתה לא לגמרי ברורה, נוגעת גם למה שניתן לכנות "סיפור המסגרת" של הרומן. "המביא לדפוס", רועי צ'יקי ארד, מספר ב"הקדמה" כיצד הכיר פעם בסיני את המתרגם האקסצנטרי של הרומן, ששמו מאיר כַהַן. ואילו אותו מאיר כהן מספר לנו ב"נספח א'" של הספר על מחברו המסתורי של הספר, סופר דרום-אמריקאי שכינויו הוא "בוסקו". אבל כמו שהעלילה הפנימית היא "לא באמת", אלא מהתלתית, כך גם מבינים הקוראים שקרוב לוודאי הכותב האמיתי של הטקסט הוא ארד עצמו (יש גם סיבות חוץ-ספרותיות להצנעת כותבו האמיתי של הטקסט; ארד הרחיק עצמו כמה שנים מהזירה הספרותית כ"תשלום כפרה" בגין פרסומים על התנהלות פסולה שלו בעבר). כלומר לא רק העלילה הפנימית, הפסטישית, המזכירה נופים ומצבים לטינו-אמריקאיים (מצד אחד מוזכרים בספר מאורעות ומושגים מדרום אמריקה, אך מצד שני מוזכרת מידת המרחק הרוסית "ורסטה" וכן שפת הגעז מאתיופיה), אלא גם סיפור המסגרת הוא "דרום אמריקאי", במשחקיות הבורחסית שיש בו. המשחקיות המהתלתית הזו מתבטאת, למשל, בהערת שוליים של המתרגם (כביכול): "לטענת המבקר (היהודי מצד אביו) נימיו קמריק, המשפט הסתום מתייחס ל'מסע אל קצה הלילה' של לואי-פרדינן סלין, עמ' 339 בגרסה העברית ('מסלין לבוסקו, מוייחו לדניאל סטיל – שיטוט', ליטרטורה קורדובה, אפריל 1987)".
יש איזו שנינות בטקסט, ישנו איזה כושר המצאה עלילתי, ישנה איזו אקלקטיות ותימהוניות לשונית מקורית, ישנה מופרכות חביבה באקסצנטריות שלה, אבל ככלל, לולא רכיב אחד שמיד אעמוד עליו, היה הטקסט הזה מסתכם בעיניי כמהתלה חצי מוצלחת, חצי מעניינת, חצי מצחיקה. חצי כוח, כמו שאומרים. ובמיוחד, אולי, כמהתלה חצי ברורה. מה רצה הסופר לומר? האם הוא עצמו יודע? האם זה משנה? (התשובה הנכונה, אגב: אם הוא עצמו יודע או לא זה לא משנה. אבל אם ליצירה אין אמירה והיא ירייה לכיוונים שונים בתקווה לפגוע - זה משנה גם משנה).
אבל משהו במכלול שיש כאן הופך את היצירה לבעלת משקל מסוים. היעדר הרצינות והיעדר החומרה, אותה מהתלתיוּת, הופכים כאן איכשהו לאמירה. נדמה לי ש"המתרגם", יהיה אשר יהיה, מנסה ברומן לייבא "דרום-אמריקאיוּת" לזירה הישראלית. מדובר ב"דרום-אמריקאית" אסוציאטיבית, סטריאוטיפית, כפי שהיא נצפית ממקומנו, הכוללת רכיבים שניתן להגדיר בכותרות כגון: "בטלנות", "אנטי רצינות", "נחשלות עליזה", "קומוניזם" ו"מלחמה ברודנים". זאת בצד המשחקיות הספרותית "הדרום-אמריקאית" המוזכרת, העולה כאמור בקנה אחד עם איזה חוסר רצינות עקרוני שיש כאן בסיפור גופא. האוקסימורון הזה ("חוסר רצינות עקרוני") נוגע גם, ואולי בעיקר, לאופיו האנטי-מיליטריסטי של הטקסט הסאטירי. מלחמה היא שיא הרצינות, "עניין של חיים ומוות", ומי ששם אותה ללעג מטעמים הומניים הוא אויב של הרצינות הזו ועושה זאת בשם עיקרון. •
