עונת הציד בעיצומה / ייתכן בהחלט שהזדעזעתם מהסרטון שבו נראים שני צעירים מכים נמרצות את ח׳ליל אל-ראשק, עובד תברואה ערבי, בעודו מצחצח את שכונת רמות בירושלים. בכל זאת, לא מדובר בגבעות הדמדומים של הגדה המערבית, היכן שכל התנכלות יהודית כלפי פלסטינים היא "חיכוכים" ו"עימותים", ואפילו לא בקטטת כיסאות כתר על שפת הבריכה במלון באילת. הרי לא בכל יום נתקלים בתיעוד נא כמו טרטר של אלימות טהורה, אלימות לשם אלימות, שנועדה לא רק לפגוע פיזית בקורבן אלא להראות לו, בבעיטות ובאגרופים, מי בעל הבית.
אבל גם אם הזדעזעתם, לא באמת הופתעתם. כי אתם מבינים היטב איפה אתם חיים ומה כנראה קרה באותו אירוע. לכן אתם לא באמת קונים דיווחים לפיהם התקיפה התבצעה "ללא סיבה נראית לעין" כמו שנכתב באתר ערוץ 14 או "רק משום שהעובד עמד בדרכם" (אתר 0404). אתם יודעים שמי שאומר "ללא סיבה נראית לעין" לא עושה זאת משום שהוא זקוק לאופטיקאי, ו"העובד עמד בדרכם" של הנערים בערך כמו שהוא הפריע להם להעביר זקנה את הכביש.
גם לא נפלתם מהכיסא לגלות, שאותם חשודים בתקיפה של ח׳ליל תיעדו עצמם זמן קצר קודם לכן מתנפלים על נהג אוטובוס בשם מוחמד. בכלל, אתם קולטים בדיוק את התחושה, מה זה להיות עובד תברואה או נהג אוטובוס ערבי, בוודאי בירושלים. אתם גם מסוגלים להודות, ככה בינינו, בלי שמישהו ישמע, שכל תקרית אנטישמית בלונדון, ניו-יורק וטורונטו מקבלת יותר תהודה תקשורתית ובוודאי תשומת לב פוליטית מ"טרנד" שבו צעירים רודפים אנשים וצדים אותם בבירת ישראל (המאוחדת!), רק בגלל מוצאם וזהותם, ועוד מעלים את זה לרשתות.
ובטח יש איזה שלב בתהליך הצפייה, שבו אתם אומרים לעצמכם שזה נורא, מחריד, ואפילו מזכיר תקופות אפלות. אתם נזכרים באישי ציבור ואנשי תקשורת שמרבים לדבר במושגים של "עוצמה יהודית" ו"גאווה לאומית" ומריחים את הריקבון שהצמיח את השנאה ופשעי השנאה. וזה צובט חזק בלב הישראלי החם, האוהב, המחבק. בא לכם לצעוק "לא יקום ולא יהיה", אבל אתם מודים בצער שקם ונהיה וכנראה שגם לא הולך לשום מקום. ובשנייה הזאת בדיוק הסרטון נגמר או שהאייטם מתחלף וגם המועקה בחזה נעשית פחות חדה.
ראיתם את ענאן חלאילי מבקיע צמד בליגת האלופות? גאווה ישראלית.
קומפלימנט לקומפיטנט / בניסיון התורן להפוך מקורבים לשעבר לשעירים לעזאזל כדי להציל את עדותו במשפט, הסביר ראש הממשלה שדוברו לשעבר, בועז סטמבלר, "לא היה בין המוכשרים". אם כך, שאלה התובעת יהודית תירוש, מדוע העסיק אותו במשך שלוש שנים. תשובתו של נתניהו: "את יודעת כמה אנשים לא קומפיטנטים עבדו איתי יותר משלוש שנים?". ובכן, לא יודע לגבי מידת הסקרנות של תירוש, אבל ייתכן שיש כאלה בציבור הישראלי שירצו את הרשימה המלאה: שמות, תפקידים, נגישות לנושאים רגישים, מתי בדיוק הובן שהם "לא קומפיטנטים" וכמה זמן הם נשארו בתפקידם למרות זאת. נשמע כמו נושא חשוב כשבאים לבחון את מידת הקומפיטנטיות של ראש ממשלה, שאולי לא יודע להיפטר מאנשים בזמן (מה שמלמד עליו כמנהל) או שאין לו בעיה להשחיר אותם בדיעבד לצרכיו (מה שמלמד עליו כבן אדם), ואולי בעצם גם וגם.
ביירון מן / יש לקוות שאולי העיסוק בסופה "ביירון" לפחות מעורר סקרנות כלשהי בנוגע לאופציות בגללן השם הוצע על ידי השירות המטאורולוגי של יוון. למשל, מי שנחשב לגדול המשוררים של אנגליה, הלורד ביירון, שבילה את שנותיו האחרונות ביוון ואף לחם לעצמאותה מידי המשטר העות'מאני. אפילו אנדרטה לזכרו הוקמה באתונה. גם בתל-אביב ידעו להנציח את המשורר שכתב את "מנגינות עבריות", עם רחוב ששוכן בין דיזנגוף לבן-יהודה.
אולם ביירון רלוונטי לסופה במיוחד, כמי שהושפע רבות מאירוע אקלים קיצוני בזמנו: "השנה ללא קיץ" של 1816, אז התפרצות הר געש באינדונזיה גרמה לירידה דרסטית בטמפרטורות באזורים נרחבים בעולם. ביירון לקח את זה קשה במיוחד וכתב אז את הפואמה האפוקליפטית "חשיכה", שכולה נשמעת כמו הכנה נאותה לאסון האקלים המתרגש ובא, אבל קטע אחד מתוכה (בתרגום של אריה סתיו, מתוך "שבעה שערי שירה: מבחר משירת העידן הרומנטי") ראוי להבלטה:
אט גוועו בני אנוש, ורק צמד פליטי
כרך כביר עוד שרדו, איש רעהו שונאים
נזדמנו לצדי אוד מוצל משריפה
של מזבח קדוש, ערימה משרידיו
אט כלתה בלהבות, הם קרבו אל החום
וגרפו בזרועות השלדים הקרות
רמץ דל וצונן, ונשפו בו רפות
נתלקחו רגע קט גחלים לוחשות
הם בהו לאורם, איש בפי יריבו
צעקו ושבקו לכל חי משנאה
ראויים זה לזה באימת התיעוב
בשלוש מילים / לפרק צבא ולנוח.
משפט בשבוע
"אנחנו נוזיל את המחירים לפעמים במאה אחוז, בצורה דרסטית" (שר האוצר מקדם את רפורמת החלב וגם מעודד רפורמה בלימודי מתמטיקה)
ציון מאה / " 100 שנה לניו יורקר", דוקו חדש בנטפליקס, הוא לא רק חגיגה של המוסד העיתונאי הוותיק, אלא במובן מסוים גם סיכום וייתכן מאוד שגם פרידה מכל מה ש"הניו יורקר" מייצג לאורך השנים והביקוש אליו הולך ופוחת, עד שכל מה שיישאר (מלבד דוקו בנטפליקס) הוא זיכרון מהימים שבהם אפילו האיור לבדו היה עולם ומלואו.
