• פרידה – "אמרתי לו כן". באי-פי הראשון של פרידה (עוזיאל) כלולים ארבעה שירים חדשים (לצד שניים שכבר יצאו), ולא במקרה "אמרתי לו כן" נבחר להיות המוביל: סגירת חשבונות עם האקס באמצעות טקסט חריף ("העיקר אתה מצטלם יפה-יפה עם הסידור/ ורק אני יודעת שבפנים אתה גמור"), פזמון חזק וגם סולו גיטרה – זה אפילו יותר טוב מגלידה וממרתון קומדיות רומנטיות.
• גאנז אנ' רוזס – Atlas. כן, לצד סיבובי הופעות מעולות בהרכב הקלאסי, גאנז אנ' רוזס גם מוציאים חומרים "חדשים" מדי פעם: אמנם Atlas הוא חלק מסאגת ההקלטות על האלבום Chinese Democracy, אבל הוא עבר טיפול וכעת הוא נשמע, ובכן, כמו שיר של גאנז. מה רע?
• שאיי ועלמה גוב – "ג'ין". "אי-אפשר לרכב על סוס פרא", קובע שם האלבום החדש של שאיי, הראפר-רוקר-למה-להגדיר-במקום-ליהנות. זאת באמת התחושה מהאזנה ליציאה הפרועה והחופשית הזאת, שנמתחת על פני 70 דקות (!), וכמו השיר "ג'ין", עם עלמה גוב, זה לא באמת דומה למשהו ששומעים בארץ.
• קובארי – "לחם וטחינה". הכתיבה של אביגיל קובארי תמיד מרגישה כמו קטע מיומן שנועלים בכספת לצד הליטוש הנדרש משיר שנועד להישמע בציבור, והמהפך שחוללה אצלה האימהוּת לא שינתה את זה: "לחם וטחינה", מתוך האלבום "אין תשובה במקום אחר" שייצא בקרוב, נוגע ללא כפפות בחסרונות וביתרונות של החיים החדשים. וכרגיל, הקול קול קובארי, אבל נשמע שהוא בוקע מגרונותיהם של רבים ורבות שמבינים בדיוק על מה היא מדברת.
• דאב אליס – Heaven Has No Wings. עם קול שמזכיר את ג'ף באקלי ומלודיות ענוגות ומלאות חיים, דאב אליס האירי זוכה כבר עכשיו למידה נאה של הייפ שרק צפוי להתגבר ב-2026. כדאי גם לאוזן העברית להתוודע אליו: אם לא יחליט מתישהו לחסום את שיריו בישראל, כמו רבים ורבות מעמיתיו (בוודאי באירלנד), הזינוק למעמקי המיינסטרים נראה בלתי נמנע.
• הפלייליסט של עינב שיף זמין בחשבון של ynet בספוטיפיי
