את מהלך הקרבות של החשמונאים כנגד היוונים ניתן לחלק בדומה לחנוכיה: ארבעה ראשונים, חנוכת המזבח (שמש) ולאחר מכן עוד ארבעה. בשיא הניצחון שאנחנו מזכירים בחנוכה, הדלקת המנורה בבית המקדש, הממלכה החשמונאית הייתה אי קטן של ריבונות בתוך האימפריה היוונית שנאבק על קיומו בקרבות עזים שנמשכו גם לאחר מכן.
ימי החנוכה הם לא רק זכר למלחמה הפיזית. לצידה התקיימה מלחמה תרבותית רוחנית שהשפיעה ישירות על שדות הקרב. המלחמה ביוונים נמשכה שנים והייתה מורכבת מינצחונות והפסדים. ההבנה שזו לא מערכה של זבנג וגמרנו חייבה היערכות פיזית ונפשית. מי שהיה קשוב רק למשאלות הלב שלו וסירב להסתכל למציאות בעיניים, שגה לחשוב שהניצחון יגיע מהר ויישאר לנצח ולכן לרוב הוא פשוט התייאש.
חוסר ההבנה בכוחו ובנחישותו של האויב הוביל לדרוש "שלום עכשיו" אבל לא רק, הדרישה הייתה להפוך אויב לאוהב – ליהנות מהאורות הנוצצים של התרבות שהביאו איתם היוונים מעבר לים. כנראה שכמות היהודים שהתייוונו ואבדו בדרך, גדולה הרבה יותר מאלו שנפלו בשדות הקרב.
בעיצומה של המלחמה, כשהיה ברור לחשמונאים שקרבות רבים עוד לפניהם, הם מתחילים להדליק את המנורה בבית המקדש. נר אחרי נר, שלב אחרי שלב מתברר כמה כוח יש לאור הזה, אבל גם כמה גבורה עוד נדרשת במלחמה הארוכה והבלתי מסתיימת של עמנו "עד הניצחון".
הדלקת הנרות נעשית בהדרגתיות – "מוסיף והולך", יום אחרי יום מספר הנרות גדל ואין שום שלב שאפשר לדלג עליו בדרך. זה דורש אורך רוח וסבלנות. בתרבות שבה הכל קורה כל כך מהר, קשה לאחוז בתהליך איטי והדרגתי. האור הזה שהודלק בימים ההם ממשיך ודולק גם בזמן הזה. זה האור המיוחד של עם ישראל, אור של מסורת, רוח ותרבות ייחודית של עם שרגיל כבר המון שנים להיות מעטים נגד רבים. בדומה לאור, כך גם המלחמה מוסיפה והולכת, המלחמה הפיזית והמלחמה התרבותית, ולצערנו זו טעות לחשוב שהיא עומדת להסתיים בקרוב.
שמונת ימי החנוכה הם הזדמנות עבורנו לפתיחת חלון לעבר שבונה עתיד. החשמונאים הדליקו את המנורה במקדש תוך כדי המלחמה מתוך הבנה שלניצחון החלקי יש ערך גם אם הוא לא סוף המערכה. כל נקודת הצלחה היא אור שהולך ומוסיף בתהליך ארוך שאנחנו לא תמיד יודעים מתי ואיך יסתיים.
האור הקטן והאיתן הזה שלא כבה במהלך הגלות הארוכה וממשיך להיות מקור של השראה עבורנו הוא סמן דרך שמזכיר לנו שלמרות כל הניסיונות לכבות, להחרים או להכפיש, כשדבקנו בו תמיד יצאנו מנצחים. ודווקא כשוויתרנו עליו מתוך רצון לרצות או סתם כדי להיות עם ככל העמים, הפסדנו.
המלחמה התרבותית הזהותית ממשיכה להשפיע על שדות הקרב של ימינו. כמה כוחות יהיו לנו כדי להמשיך ולהילחם הם תוצר של הבנת מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים, לצד ההבנה ש"עד הניצחון" זו דרך ארוכה שהתחילה בימים ההם ונמשכת בזמן הזה.
