לכבוד חג החנוכה בשנה שעברה הכינו ילדיו של סרן עמית לוי ז"ל לאביהם, שהיה בעזה בסבב המילואים השלישי, מתנה לכל יום של החג. "כל החגים היו משמעותיים ומשפחתיים עבורנו", מספרת אלמנתו של עמית, חן. "מאוד השקענו בהם וחיכינו להם. אני והילדים הכנו לו שקית הפתעות לכל נר. הכל חזר אלינו מהצבא".
לוי, בן 35 במותו, עוד הספיק לראות בשיחת וידיאו את אשתו חן וארבעת ילדיהם מדליקים את הנר הראשון של חנוכה לפני שנפל בקרב במסדרון נצרים במרכז הרצועה. "הוא היה אמור לצאת להפוגה ולסיים את המילואים", אומרת חן. "בסוף ישבנו שבעה כל חנוכה. אני לא יודעת איך החג ייראה עכשיו, בלעדיו".
השנה הם היו צריכים לחגוג 13 שנות נישואים. באחד המכתבים לאשתו מעזה, כתב לוי: "אנחנו נסיים את זה, ננצח ובטוח שבעוד תקופה מסוימת נרגיש גאווה ומשמעות עצומה על החלק הבלתי רגיל שלקחנו בגאולת עם ישראל. גם אנחנו כמו אז כותבים כעת את ההיסטוריה ואני שמח מאוד שבשורות שלנו אנחנו כותבים יחד - אני ואת - כי זה כל הסיפור: בית, משפחה, עם, מדינה".
בשנים הראשונות לנישואיהם גרו בני הזוג בקריית ארבע, ליד הישיבה. את התואר הראשון בהנדסת מכונות עשה באוניברסיטת בן גוריון, וכאשר נולד הבן הבכור עברו ליישוב שומריה שבמועצה האזורית בני שמעון. ב-7 באוקטובר עשו את חג שמחת תורה בקריית ארבע עם המשפחה. "עמית למד בישיבת שבי חברון, וזה היה מקום מאוד חשוב לו. שמחת תורה זה ריקודים וחג משמעותי, והוא יצא די מהר לבסיס כדי להתארגן, לקרוא לחיילים שלו לפעילות", משחזרת חן. מאז החיים נסבו סביב המילואים והמשפחה.
עמית הצליח לשלב בין עולם התורה, העבודה, המשפחה והמילואים. "הוא היה ממש בטוח בצדקת הדרך. שזה הדבר הנכון לעשות והדבר הכי גדול לעשות עכשיו. הבית היה הכי חשוב. והמדינה שלנו זה הבית. הוא האמין שהוא יחזור הביתה. אני תמיד הייתי לחוצה והוא היה בטוח שהוא חוזר, אבל הוא גם ידע את הסיכון הגדול כמובן".
בתמונה שחילק לחייליו במילואים, הם נראים צועדים מחוץ לעזה. הוא הוסיף את הכיתוב "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול" מתוך שירה של חנה סנש "בדרך". "אחד החיילים של עמית אמר לפני כמה זמן שהוא לא מבין איך בחנוכה נהרג להם המגדלור של הצוות. זה הכי מתאים לו. הוא היה מלא אור ומפיץ מלא אור. הוא כל הזמן היה אומר לחיליים שלו שהבית הכי חשוב ושישקיעו. הוא דאג להם לכמה שיותר ימי עיבוד, מתוך הבנה שהנפש צריכה מקום לעבד את החוויות שעוברים. מי שהוא ראה שצריך את זה, הוא היה מבקש ממנו 'לך תטפל בעצמך'. הוא מאוד כיוון אותם לזה כי הם עברו דברים משמעותיים. חשוב לפעמים לעצור, להתבונן ולתת כוח. בשבוע שעמית נהרג הוא נסע לישיבה שלו. היה אירוע עם מחבל שהעסיק אותו, והיה חשוב לו לוודא שעשה את הדבר הנכון מוסרית. העולם הפנימי היה מאוד חשוב לו. זו המצווה שאנחנו צריכים לעשות - להתגייס ולקחת חלק ולתת כל אחד את מה שהוא יכול. אצל עמית הגיוס בא מתוך אמונה שזה הדבר הנכון, שזו התרומה לעם ישראל עכשיו".
בימים שבהם הגיוס הוא סוגיה פוליטית, חן מתרחקת מכל אלה ומבקשת רק לספר על האדם שהיה ואיננו, שהאמין בצדקת הדרך. "יש לדבר ויש לחיות את זה. ועמית חי את זה. באחדות. החברים שלו מהצבא מאוד שונים זה מזה, והם אף פעם לא ראו את השונה אלא את המשותף, מתוך אמונה שאף אחד לא צריך לטשטש את מי שהוא ואת הייחוד שלו, אבל שיש לנו הרבה יותר במשותף. זו הייתה נקודה חשובה לעמית. כשכל אחד מכבד את השני אפשר לחיות ביחד, ובלי לוותר".
