ראאד סעד הוא המחוסל הבכיר ביותר בחמאס מאז סוכל מוחמד סינוואר במאי האחרון, בוודאי מאז תחילת הפסקת האש. מעבר למושג הלקוני של מספר 2, סעד שימש כמוח הצבאי של חמאס: פעל בארגון כמעט ארבעה עשורים, רכש ניסיון פיקודי ומקצועי רב, היה מהאדריכלים של פיתוח "צבא חמאס" בשני העשורים האחרונים, ושימש כמתכנן הראשי של מתקפת 7 באוקטובר.
החיסול מסב מכה קשה לחמאס החבול גם כך מאז סוף 2023, ובפרט לעז אל-דין חדאד, ראש הזרוע כיום, שפעל משך שנים רבות בצמידות לסעד. זוהי פגיעה סמלית ופונקציונלית בו-זמנית: סעד זכה להערצה בקרב פעילי הזרוע הצבאית, אבל גם שימש כמנוע מרכזי בתהליך השיקום שלה, לרבות ארגון מחדש של יחידות, בנייה מחדש של תשתיות, מינוי מפקדים וגיוס פעילים חדשים.
לצד הפגיעה המרשימה, נדרשת ראייה מפוכחת ומאוזנת: המתמטיקה של "לא נותר כמעט אף אחד מהכוורת של 7 באוקטובר" (כמעט כולם אכן חוסלו), לא תורמת, בדיוק כשם שספירת הגדודים שפורקו לא בישרה על הכרעת חמאס. הפגיעות אמנם קשות והפעילים החדשים נעדרים את הניסיון של אלה שחוסלו, אבל כמו תמיד חמאס מפגין כושר גבוה של שרידות, שיקום והתאמה לנסיבות.
לעיתוי הפעולה חשיבות - ערב הכניסה לשלב השני של הסכם סיום המלחמה בעזה. מבחינת ישראל החיסול נועד לעצב כללי משחק, ובמוקדם איתות על נכונות לפעול ברצועה כפי שנעשה בלבנון זה למעלה משנה, כלומר גדיעה יזומה ונחושה של כל איום פוטנציאלי, בין אם תכנון פיגוע, הברחת וייצור נשק, או כמו במקרה של סעד - בניין כוח שלא עונה על הגדרה של "פצצה מתקתקת". בכך ניכר דמיון בין חיסול סעד לזה של רמטכ"ל חיזבאללה היית'ם טבטבאי, לפני כשלושה שבועות.
שימור מרחב פעולה שכזה מחייב אישור אמריקאי. ואולם, שינויים עתידיים בדמות הקמת ממשל מקומי חלופי לחמאס, קל וחומר תחילת נוכחות של כוחות זרים באזור, עלולים להגביל את חופש הפעולה, ולחייב את ישראל לפעול רבות מול טראמפ כדי שיאפשר זאת. ברקע צפוי שתתפתח ביקורת גוברת של המתווכות, ובמיוחד קטאר וטורקיה הקרובות לחמאס, על הפעולה האחרונה וכן על פעולות דומות בעתיד, בטענה שהדבר מכשיל את ייצוב המציאות ברצועה.
מעבר לחיסול המרשים ניצבים בפני ישראל אתגרים מורכבים שייתכן ויתעצמו. מיום ליום מתחדד הפער בין יעדי המערכה שהוגדרו לבין המציאות הקיימת בפועל ברצועה וזאת שמתוכננת לעתיד: חמאס שרד ומשמש הגורם הדומיננטי באזור כיום; המיזמים הרעועים מלכתחילה שהקימה ישראל בהשקעות עתק קרסו, ובראשם החמולות וה-GHF; ומרחב הפעולה הישראלי מצטמצם, ועימו גם הסבירות שניתן יהיה לחזור ללחימה עצימה נגד חמאס, לפחות בזמן הקרוב.
ברקע גובר הלחץ מצד טראמפ שמגדיר את ההסכם בעזה אחד מהישגיו הגדולים. הנשיא האמריקאי דוחק בישראל להמשיך לשלב השני, למרות שאיפותיה השונות והשגותיה לגבי אי-מילוי שני תנאי יסוד שהוגדרו לפני כחודשיים: נותר עדיין חטוף חלל אחד (רן גואילי); וחמאס מבהיר חד-משמעית שלא יתפרק מנשקו, כשחאלד משעל אף הכריז בשבוע שעבר ש"התפרקות מנשק היא התפרקות מרוח". ברקע ממשיכות לעלות הצעות פשרה לגבי התפרקות הארגון מנשק התקפי בלבד.
מבחינת טראמפ אותן חריגות אינן סיבה שלא להמשיך בתהליך: הוא צפוי לכנס מחרתיים בקטאר ועידה של 25 מדינות שידונו בגיבוש הכוח הרב-לאומי לייצוב הרצועה (ISF); הכריז שיפרסם בקרוב את הרכב מועצת השלום שתנהל את הרצועה; ולפחות לעת עתה לא שלל את הרעיון לפרוס חיילים טורקים ברצועה, מה שנתניהו הגדיר כקו אדום (ביום חמישי טען שר החוץ הטורקי: "ישראל אינה המחליטה הבלעדית בנושא הזה"). על רקע זה גם עולה אפשרות שוושינגטון תלחץ על ישראל להעמיק את הנסיגה הטריטוריאלית ברצועה וייתכן שאף לפתוח את מעבר רפיח.
בין שהיא רוצה בכך ובין שלא - ישראל נדחקת בהדרגה לשלב השני. ניתן להתבצר במדיניות המבוססת על הפעלת כוח, פנטזיות וגישה סרבנית (בעיקר בשאלת היום שאחרי בעזה), שהובילה להסכם הרחוק מהיעדים שהגדירה, ובעקבות כך גם להמשיך לספוג נזקים אסטרטגיים. מנגד, ניתן להגדיר את המצב הנוכחי כרע במיעוטו ולהתמקד במימוש ארבעה יעדים רבי-חשיבות: החזרת החלל החטוף רן גואילי; שימור חופש הפעולה ברצועה נגד כל איום ואתגר; ביסוס משטר פיקוח אמריקאי נוקשה בציר פילדלפי, לרבות במעבר רפיח; ושימור זכות וטו על שמות שיועלו כחברים בממשל המקומי החדש בעזה ומדינות השואפות להיות בעלות השפעה בעזה, ובראשן טורקיה.
הדבר יאפשר לישראל להתמקד בשני האיומים שנותרו פתוחים והינם המשמעותיים ביותר בשלב הזה: חיזבאללה (סיכול מאמצי השיקום של הארגון) ואיראן (וידוא שתוכנית הגרעין ספגה פגיעה עמוקה וארוכת טווח). בשני המקרים - ובניגוד למערכה בעזה - היעדים מוגדרים ומתוחמים וזוכים ללגיטימציה רחבה מבית ומחוץ, וישראל תידרש לבחון אם ניתן לתת להם מענה באמצעים מדיניים או שמא יהיה הכרח לקדם מאמץ צבאי.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
שינויים עתידיים בדמות הקמת ממשל מקומי חלופי לחמאס, קל וחומר תחילת נוכחות של כוחות זרים באזור, עלולים להגביל את חופש הפעולה, ולחייב את ישראל לפעול רבות מול טראמפ כדי שיאפשר זאת
