בעימות בין אוהדי הפועל ת"א למשטרה כולם צודקים וגם טועים, כאשר הצדק של צד אחד נובע מהטעויות של הצד השני. כמו בוויכוחים בגני ילדים, כל אחד טוען שהשני התחיל ואי-אפשר לקבוע בוודאות מי צודק (גם ה-VAR לא יעזור במקרים האלה). וכמו הגננת בגן, גם כאן יש צורך במבוגר אחראי שייקח אחריות, יפסיק את המריבות ויזכיר לכולם את המטרה שלשמה התכנסנו: לשחק וליהנות.
צודקת המשטרה שאוהדי הפועל ת"א (לא כולם) חוצים לפעמים את גבולות החוק והטעם הטוב. ההשלכה ההמונית של אמצעי פירוטכניקה לפני הדרבי שלא התקיים הייתה מקרה בוטה של רצון האוהדים להראות מי בעל הבית. נכון ש"הכדורגל שייך לאוהדים", כמו שהיה כתוב על שלטי המחאה שהונפו ביציעים בשבת, אבל זה לא נותן להם את הרשות לנהל אותו ובמקרים רבים גם להרוס אותו. החולצות שהדפיסו האולטראס של הפועל ת"א, שבהן נקבע כי השוטרים (יחד עם עוד גורמים שנואי נפשם) הם חלאות, הן מפגן של חוסר טעם. זה חוקי, אבל מסריח. מצד שני, טועה המשטרה במלחמה שלה באותן חולצות. אם היא לא הייתה מרחיקה את אותם שישה אוהדים מהיציע בשבת שעברה, אף אחד לא היה שומע על החולצות האלה. עכשיו הן הפכו לפריט אופנה לוהט.
צודקים אוהדי הפועל ת"א שהמשטרה נוהגת איתם לעיתים בקשיחות יתרה (את השאלה אם זה נובע מרוח המפקד של השר האחראי נשאיר לפרשנים הפוליטיים), ושאם היה מדובר בקבוצה אחרת ייתכן שהדרבי היה מתקיים בכל זאת. נכון גם שהמשטרה מחפשת אותם יותר, אבל הבעיה שהיא גם מוצאת. כמו אותו מצבור אמל"ח ואביזרים שאין להם מקום במחסנים של ציוד עידוד של אוהדי כדורגל.
אז מי צריך להיות במקרה זה המבוגר האחראי? מכיוון שהאוהדים הם לא גוף אחד ואי-אפשר לשלוט בכל אחד ואחד מהם, הכדור צריך לעבור לידי המשטרה. מדובר בגוף היררכי, שמקבל פקודות מלמעלה, אז כדאי שהוא יכיל את העלבון, ייקח צעד אחורה וינמיך את גובה הלהבות.
