אמן צריך להיות בעל שיעור קומה יוצא דופן וסיפור חיים מפותל במיוחד כדי להצדיק סדרת דוקו בת שלושה פרקים, והקריירה של קורין אלאל עשירה ומורכבת מספיק כדי למלא בקלות גם חמישה. יצא מסמך מרתק על אמנית שלא ויתרה על הדרך שלה לרגע. אלאל מוצגת כאן כמי שנפלה וקמה אינספור פעמים, ברגעים שבהם רוב המוזיקאים היו נשברים, מחליפים מקצוע או נעלמים לתהום הנשייה.
המתח התמידי בין הרצון להישאר נאמנה לאמת האמנותית שלה לבין הכמיהה להכרה ולחיבוק מהמיינסטרים, הוא המנוע של הסדרה הזו. היא לא ויתרה על המוזיקה שלה, אבל במקביל ניסתה עשרות דרכים יצירתיות כדי להגיע ללב הקונצנזוס. בסופו של דבר, הקהל הישראלי למד לאהוב אותה בדיוק כפי שהיא. במובן הזה, הסדרה היא צפיית חובה ומקור השראה לאמנים בתחילת דרכם; היא מלמדת שקורין לא חיכתה למזל או למפיק שיגלה אותה, אלא פילסה לעצמה את הנתיב.
מעבר לסיפור האישי, דוקו על מוזיקה ישראלית הוא בהגדרה אירוע חשוב, בעיקר כי תרבות התיעוד והארכיון שלנו לוקה בחסר. היצירה של אתי אנטה-שגב ורון עומר היא נכס תרבותי שנוגע בכל הצדדים בקריירה של אלאל: היציאה המתוקשרת והאמיצה מהארון, הכישלונות הצורבים בתחילת הדרך, הרעב להכרה, הילדות המורכבת ומערכות היחסים עם חברים וקולגות. הביוגרפיה של אלאל נשמעת כמו תסריט הוליוודי (או לפחות נטפליקסי): בתו של איש מוסד מתוניס שהופכת לכוכבת רוק ענקית בישראל. הסיפור שלה מוכיח שישראל, למרות הכל, היא מדינה שידעה להעריך איכות בזמן אמת, גם אם לקח לקהל הרחב זמן לעכל את הגאונות הייחודית שלה.
ממש כפי שאלאל עשתה עבודה מצוינת לאורך השנים בלהנגיש רעיונות מוזיקליים מורכבים להמונים, כך גם היוצרים מצליחים להקיף קריירה של עשורים בלי לשעמם ובלי ליפול לחזרתיות. ניכר שאין כמעט דמות בתעשייה שאמרה "לא" להפקה, ולכן גלריית המרואיינים עשירה ומקיפה במיוחד, כולל אביתר בנאי.
הסדרה ראויה לשבח גם על מה שהיא לא עושה: היא לא מייצרת אידיאליזציה מזויפת. היא לא מדלגת על הקשיים ולא צובעת את הכאבים בוורוד. ישנה התייחסות כנה ומפוכחת לבחירה של אלאל להיכנס לבית "האח הגדול". במקום להציג זאת כמעשה הרואי מנותק מהמציאות, הסדרה מטפלת בנושא בהגינות, מציגה את המחיר האישי הכבד שהיא שילמה על החשיפה, לצד הרווחים שהפיקה ממנה.
בסופו של דבר, זהו דוקו מרגש, מקיף וחשוב, שראוי למורשת המפוארת של אלאל. הוא חזק במיוחד דווקא בגלל שיש בו רגעים לא קלים לעיכול: התיעוד החשוף של ההתמודדות עם מחלתה, והרגעים הקטנים והכואבים כמו קבלת תוצאות בדיקה לא טובות, שפוגעים בצופה כמו חץ בלב. מעריציה של אלאל יזכו לקלוז'ר מרגש עם כל מה שרצו לדעת על הגיבורה שלהם, אבל יישארו גם עם תזכורת מהדהדת לכך שהחיים הם דבר שברירי מאוד. זו מחשבה פשוטה, אבל כזו שקשה מאוד להשתחרר ממנה.
