דברים כדי לומר זאת // מארי קרדינאל } תרגום: מרים טבעון } מודן } 270 עמ'
מילים שולטות בתרבות שלנו יותר מאי פעם, דוחקות לשוליים הרבה מהתקשורת הלא-שפתית שלנו, מהקיום החוץ-מילולי שלנו. אנחנו לא רק מתקשרים במילים, אנחנו בוראים במילים, כמו אלוהים ממש: "ויהי אור", או "ויהי סרטון שלי עושה סלפי עם כל כוכבי הוליווד". אבל 'מילים כדי לומר זאת' – במקור יש שם ה"א היידוע, ה-מילים – מדבר על המילים החשובות, הקריטיות, אלו שיכולות להביא לתיקון הנפש והגוף על ידי דיבור להבדיל מתרופות, מילים שבכוחן לחשוף את הפצעים ובכך לנקות אותם, עד ההחלמה.
שבע שנים לקח למארי קרדינאל ללדת את עצמה מחדש. שבע שנים שבהן הגיעה אל ספת המטפל ודיברה. אישה בת 30, מתפקדת לכאורה, נשואה עם ילדים, שהגיעה לקצה ולפניה שתי ברירות – אשפוז או התאבדות. הטירוף, החרדה, פחד המוות – מכונים אצלה "הָדַבַר" ("בראשית היה הדבר... הדבר נהיה בשר ושכן בקרבנו" כך בבשורה ע"פ יוחנן). "הדבר" הביא את גופה לדימום בלתי פוסק ולהימנעות מהחיים, "הכתמתי כורסאות כה רבות, דרגשים כה רבים, ספות כה רבות, שטיחים כה רבים, מיטות כה רבות!"
1 צפייה בגלריה
קדושת האלתור. לואי ארמסטרונג | צילום: גטי אימג'ס
(John Kobal Foundation, Getty Images)
קרדינאל מספרת על הדם שנוזל מגופה ללא הרף, אבל היא גם יודעת שהתסמין הקליני הוא בחזקת "אנומליה מרגיעה", בהיותו משהו קיים, שאפשר לבדוק ולתאר. "הדבר", לעומת זאת, קשה יותר לתיאור: "מדוכאת כפי שהייתי, מסוגרת בתוך עולמי, איך יכולתי למצוא את המילים שיעברו ממני אליו? איך לגשר בין הגאות לשלווה, בין הברור לסתום, מעל לביב השופכין, מעל אותו נהר רוחש חומרים מתפוררים, אותו זרם זדוני של פחד, שהפריד בין הרופא לביני, בין שאר בני האדם לביני?" ללוקים ב"דבר", באותו "פחד, פחד, פחד, פחד, פחד. רק פחד", הקיום מתגלה כל הזמן בהתכלותו הנצחית: הגוף, הטבע - הכל מרקיב, מתפורר, רק מחלה ומאבק בכל מקום. "מאין שואבים האחרים כוח כדי לשאת את הדבר? איך הם יכולים לחיות איתו? הם משוגעים! כולם משוגעים!"
מה שהמודלים שמשמשים לנו עכשיו כפסיכו-בוטים לא עושים – והמטפל האנושי כן – זה לשתוק, ולהיות. המטפל נוכח בגופו, בעיניו, בנשימתו, והוא לעולם אינו מתערב בתחילת הפגישה. הספר מתחיל בתיאור הסמטה שבה נמצאת הקליניקה: "הסמטה ללא מוצא הייתה מרוצפת ריצוף משובש, והמדרכות הצרות משני צידיה היו הרוסות בחלקן". שוב ושוב חוזרת קרדינאל לתיאור המקום, לעיתים הטיפול עצמו מכונה "לבוא לסמטה" – גוף המטופלת מגיע, נוכח, הולך בדרך ואז נכנס אל המרחב הטיפולי. במהלך הפגישות קרדינאל חגה הרבה סביב האמת, מספקת זוטות למטפל ולעצמה, כמו מזון תעשייתי במקום טרף, אבל כשגופה ונפשה מוכנים לכך, היא מגיעה למילים הקריטיות, ונגאלת. "הוצאתי אותך משם", היא אומרת לעצמה. משם, כלומר, מהתהום.
בסוף כל ממואר שאנחנו כותבים יושבת מארי קרדניאל עם האמת שלה, וזאת אף ששנים אחרי פרסומו היא הכריזה על חלקים ממנו כבדיון. ילידת אלג'יריה הצרפתית, שחלק ניכר מ"הדבר" שלה צמח בפער בין החוויה החושית השופעת של אלג'יריה אל מול האיסורים והחומרה של החינוך הנוצרי האירופי. "הניגוד היה חריף מדי, מה שלימדו אותי לא התאים למה שראיתי... הבנתי שיש שתי צורות חיים: זאת שלנו וזאת של האנשים ברחוב". היא נעה בין צילה של אם שלא רצתה בה, לבין השמש האלג'יראית, זאת שלנצח תזכיר את השמש אצל 'הזר' לקאמי, על רקע גסיסתה של אלג'יריה הצרפתית והאימה ברחובות: "זה היה הסוף הטובל בנתעב, בנקמות עתיקות היומין של הערבים, בדרכם האיומה לחסל חשבונות: הגופות המרוטשות, איברי המין החתוכים, העוברים התלויים, הגרונות השחוטים". הילדה רוצה לשאת חן בעיני אמה, לעשות אותה מאושרת, אבל הדבר אינו אפשרי - "האושר שלה היה נעול בפני". את הריק הנפשי הזה ממלאים המשרתים, העובדים, אלו שמקבלים אותה, לתפיסתה, כפי שהיא: "הדבר השתרש בתוכי באורח קבע כשהבנתי כי אנחנו עומדים לרצוח את אלג'יריה. מאחר שאלג'יריה זו הייתה אימי האמיתית".
ספרה המכונן של קרדינאל יצא במקור ב-1975, והביא לה הכרה בינלאומית. בעברית הוא יצא לראשונה ב-1985 ולאחר שאזל הוא יוצא כעת מחדש באותו התרגום (של מרים טבעון) עם אחרית דבר מאת יערה שחורי, שם היא מביאה מדבריה של טוני מוריסון, שפתחה בסצנה מתוך 'מילים כדי לומר זאת' את ספר המסות 'משחקים באפלה'. מדובר בתיאור התקף החרדה הראשון של קרדינאל, שנחווה באמצע קונצרט של לואי ארמסטרונג. "מה בשם אלוהים ניגן ארמסטרונג באותו ערב?" שואלת מוריסון. התשובה נמסרת בספר בבירור: הוא אילתר. התקף החרדה נחווה בשיא היופי של האלתור, כשהמוזיקה היא "מעין רחם שממנו נולד תו מסוים, יחיד ומיוחד, שהיה כמעט מכאיב ללוותו בדרכו הצלילית, עד כדי כך נעשו חיוניים שיווי המשקל והמשך שלו. הוא מרט את עצביהם של אלה שנמשכו בעקבותיו".
האירוע קרה בהופעה הזאת לא בגלל שארמסטרונג הוא "נוכחות שחורה" וקרדינאל היא לבנה שגדלה באלג'יריה, כפי שמוריסון מבקשת לטעון, אלא בגלל אלמנט הלידה במוזיקה מאולתרת להבדיל מכתובה, בגלל ההכרחיות של כל תו ותו, החשיבות הקריטית שלו שמצדיקה את קיומו – קיומו של תו זה ולא שום תו אחר – בגלל המתמטיקה המיסטית של המהלך הזה. הפירוש של מוריסון לסצנה הוא רדוקטיבי וזהותני, והשימוש בה כעדה לאיכותו של הספר החשוב הזה הוא מעט מפוקפק. •
