"בנות כמונו" נפתח בסצנה שבה גיבורת הסרט, נערה מחוספסת מבית קשה בבת-ים, מכינה את אחותה לבית הספר, ואז אמן המרירה (בת אל מוסרי, שכתבה את התסריט וזכתה באופיר על תפקידה) מכנה את שתיהן "זבל". מהרגע הזה ברור: אנחנו בסרט ישראלי חברתי.
העלילה מתרכזת בשחר (היאלי יוסף זדה), חניכה במרכז לנערות במצוקה, ובקשר המתהווה בינה לבין מורה-חיילת מלאת מוטיביציה (הדר דרור). עלילת המשנה היא על יחסיה עם אביה מתמודד הנפש (יעקב זדה דניאל, שגם הוא זכה באופיר על תפקידו). את הבנות סביבה במרכז לנערות מגלמות שחקניות לא מקצועיות, ואלה מדי פעם פותחות בריקוד שאמור לשוות לסרט מראה "צעיר" ו"נשכני".
את התסריט כתבה מוסרי על בסיס חוויות מילדותה, וביימה אותו הבמאית המקצוענית לי גילת ("הקפות"). אני לרגע לא מטיל ספק באותנטיות, אבל הסרט, בין אם כתולדה של תסריטאות זהירה וקורקטית מדי ובין אם בגלל ביצוע לוקה בחסר, מרגיש איכשהו מחושב ומלאכותי. הוא מעלה בראש סרטים ישראליים קודמים שעסקו בקשר בין מדריך לנערים במצוקה בפריפריה: "פיגומים", "וסרמיל", "ילדים של אף אחד", "מוטלים בספק" ובשינויים קלים גם "סינמה סבאיא". כולם היו חדים ומיוחדים יותר בעיניי. מעבר לכך, הנוסחה ב"בנות כמונו" שקופה: ה"זר" מנסה להוציא את "נער הפריפריה" מהקונכייה; יש חשדנות, ואז התקרבות הדרגתית; ובהמשך מבינים שגם המדריך לא נופת צופים. בשלב מסוים המדריכה מקללת ומעקמת את החוקים כדי להוכיח לגיבורה שהיא בצד שלה. הכל מוכר מדי. הקשר בין החיילת לנערה מתחיל להיות מעניין דווקא כשהסרט עומד להיגמר. חברתית, הסרט אולי יככב בימי עיון של עמותות רווחה, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שזה עוד מסמך שנועד לתת לקהל אפשרות לצקצק על שולי החברה.
במונחי הקולנוע הישראלי העכשווי, "בנות כמונו" הוא סרט כמעט "אידיאלי": נשי, אוטוביוגרפי, צעיר למראה; אין בו אצבעות מאשימות, ולכן לא ירגיז איש. נקודה מעצבנת: הסרט הוקרן לחברי האקדמיה לפני שנה וחצי, התמודד בטקס אופיר הקודם, ורק עכשיו יוצא לבתי הקולנוע. הלוואי שלא יצלול לתהום הנשייה.
