2025 נפתחה בהופעה האיקונית של קנדריק למאר בסופרבול, שיא ההתכתשות בינו לבין דרייק והוכחה ניצחת שאמנות הייטרית יכולה להיות הרבה יותר מפורקן רגשי או מסאז' לאגו. זו הייתה יצירה מחושבת, כזו שמבינה היסטוריה, תודעה וקהל. לא במקרה היא חצתה את גבולות הז'אנר והגיעה לבמה הגדולה מכולן, היכן שאמריקה מביטה בעצמה (או לפחות מספרת את זה לעצמה מעל קערות של נאצ'וס וגבינה מותכת).
2025 מסתיימת עם הדוקו המצוין בהפקת 50 סנט (קרטיס ג'קסון), 'שון קומבס: רגע האמת', על מעלליו הקשים של פי דידי. באופן שאיש לא ממש צפה, ג'קסון לא הסתפק רק בלהיטים על 'חנות הממתקים' (קריצה-קריצה) וסדרות מבדרות בכיכובו, אלא הפיק מוצר עיתונאי נוקב שאינו מונע רק מרדיפת רייטינג. מדובר בארבעה פרקים עשויים לעילא, שבוחנים בביקורתיות נושאים כמו כוח, שליטה ומנגנוני השפעה, סביב דמותו של קומבס.
ההופעה של למאר והמהלך המבריק של 50 סנט משקפים את העידן החדש בהיפ הופ והמהפך שעבר מוסד ה"ביף": הניצחון אינו שייך עוד למי שמפגין יותר "אותנטיות", שנמדדה באמצעים כמו למי יש בטן יותר מפוסלת, תכשיטים מאוד נוצצים, ערימות אינסופיות של כסף וכמובן כמה שיותר נשים עם כמה שפחות בגדים. אלה סמלי ניצחון מיושנים. עכשיו הווינר הוא זה שהצליח לייצר את השחמט הדיגיטלי, הנרטיב הוויזואלי, האינטרטקסטואלי, העצוב, המצחיק, המנומק והמשכנע ביותר.
ובעיקר, פעם קרבות היפ הופ נגמרו ברצח פיזי. היום "רוצחים" את אופיו ודמותו הציבורית של היריב לעיני כל העולם. תמונת הניצחון האמיתית נמצאת בהגעה לתוכניות הבוקר המכובדות בחליפה מהודרת, עם חיוך של קולגייט ואישור רשמי מהמיינסטרים שהראפר הוא לא רק נציג הרחוב במוזיקה הפופולרית - אלא אינטלקטואל, מפיק ואדם בעל חזון.
בעוד היפ הופ רשם שנה מאוד לא טובה במצעדים, הוא הפך רשמית לכוח ממסדי, שמשתמש בכלים של המערכת כדי לצבור מעמד ודומיננטיות תרבותית. אם קודם זירת הקרב נעה מהרחוב החשוך והמאיים לאולפני ההקלטות, משם היא ביצעה קפיצה אקספוננציאלית למסכים של כולנו. במקום קרבות מילים – סדרות שיכולות לזכות בפרסים. זה לא אומר שהעולם הישן מת לגמרי, אלא שהרבה מאוד דברים קרו מאז הרצח של טופאק שאקור ונוטוריוס בי.י.ג, למשל. חבל שזה לא עובד ברמת המדינות.
