אז בסוף אלייז'ה בראיינט לא מפחד מטילים ופיגועים. הוא פשוט לא רוצה לקטוע את הסמסטר של ילדיו בבולגריה, ורק בסיומו משפחתו תעבור לישראל. הפועל ת"א ניהלה את המשבר הזה בצורה הנכונה – וזה לא שיש לה ברירות. היא פשוט לא יכולה לוותר על בראיינט. יש בהפועל משהו מתעתע: מצד אחד, קבוצה עם המון כסף וסגל כאילו ארוך. מצד שני, היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על אף שחקן למעט בעמדת הרכז. אפילו הפציעה של תומר גינת, שחקן מחליף, גרמה לירידה משמעותית ברמה ולצמצום ניכר באפשרויות ניהול המשחק.
ובראיינט? עד עכשיו הוא השחקן הכי טוב של הקבוצה. להפסיד אותו זה פשוט אסון. זו לא המכה הכי גדולה שיכולה להיות לקבוצה – לדעתי דן אוטורו הוא השחקן שבלעדיו הכל יקרוס ולהפועל גם יהיה הכי קשה למצוא מחליף הולם – אבל בראיינט הוא המנהיג השקט, היציב, שמנהל משחק, שומר בכמה עמדות, קולע מבחוץ ומבפנים, מתעלה בדקות הלחץ, לוקח על עצמו יותר כשלאחרים לא הולך, אבל שמח לוותר כשאחרים חמים. בקיצור, השחקן המשלים המושלם גם ליד ואסיליה מיציץ' הלא-יציב וגם ליד אנטוניו בלייקני עם האגו הגדול. ההבדל בין קבוצה מצמרת היורוליג הגבוהה לכזו שיכולה להידרדר פתאום למרכז הטבלה.
אפשר לשאול במה שונה מקרה בראיינט מזה של סייבן לי, שבסוף נזרק ממכבי ת"א. ההבדל עצום. בראיינט התאמן עם הקבוצה והוא חלק אינטגרלי ממנה. כמה שבועות בנפרד לא ישנו את זה. לי היה שחקן חדש שלא הבין מי נמצא לידו ובלי אימונים משותפים זה היה חסר סיכוי. לי הגיע כתוספת. בראיינט הוא הלב של הפועל. ועל הלב לא מוותרים. גם לא על האושר של הילדים.
