לכל אחד יש סרט אהוב של רוב ריינר. ליתר דיוק: לאנשים שגדלו והיו נערים וילדים בעיקר בשמונה השנים המוצלחות בקריירה שלו, 1984-1992, שבהן נראה היה כי כל מה שריינר נוגע בו הופך לזהב.
הנערים הדחויים והעצובים התאהבו ב"אני והחבר'ה", שבורות ושבורי הלב עוד מצטטים את "כשהארי פגש את סאלי", הרוקיסטים נשבעים ב"ספיינל טאפ", חובבי האימה וסטיבן קינג ב"מיזרי", עכברי המשפט גומעים את "בחורים טובים", ובסוף – כמעט כולם מצטטים עד בלי די את "הנסיכה הקסומה": האגדה שאנחנו רוצים שסבא יספר לנו לפני השינה, אבל לא רוצים להודות שאנחנו רוצים. ובעיקר שלא יהיו הרבה נשיקות. אבל בעצם לא נתנגד אם תהיה אחת קטנה כזו בסוף.
שישה סרטים בשמונה שנים, כל אחד מהם פנינה, קלאסיקה הוליוודית. חלקם סתם מצוינים ("מיזרי"), רובם הגדירו את הז'אנר שלהם לעשורים הבאים ("ספיינל טאפ" במוקומנטרי, "בחורים טובים" בדרמות בית משפט ועוד). עם כל הכבוד ל"סיינפלד" – שגם לה אחראי בעקיפין ריינר – את ההומור הניו-יורקי שמתבסס על סיטואציות בדיינר ומתח רומנטי בין חברים מהירי לשון אפשר לגמרי לתלות ב"כשהארי פגש את סאלי".
ריינר הוציא מהתסריטים והשחקנים שאיתם עבד את המקסימום, ואת המגע שלו יכולתם להרגיש ביחס שכבר כל כך קשה להשיג מהוליווד: כבוד. לטקסט, לסצנה, לשחקנים, לצופים, לסיפור, לדמויות
ריינר הוציא מהתסריטים והשחקנים שאיתם עבד את המקסימום, ואת המגע שלו יכולתם להרגיש ביחס שכבר כל כך קשה להשיג מהוליווד: כבוד. לטקסט, לסצנה, לשחקנים, לצופים, לסיפור, לדמויות. בשיאו, לא היה טוב ממנו כדי ליצור סרט זכיר, שתצטטו ממנו גם עוד 40 שנה, עם סוף שישבור לכם את הלב או יעלה אותו לשמיים. הוליווד במיטבה.
הוא נולד ברובע ברונקס בניו-יורק לפני 78 שנה, בן למשפחת אצולה של הבידור היהודי-אמריקאי. את אמו, אסטל, שחקנית מיתולוגית בזכות עצמה, ליהק ריינר בתור הלקוחה שאומרת בדיינר ב"כשהארי פגש את סאלי" – "אני אזמין את מה שהיא הזמינה" אחרי שמג ראיין עושה את מה שהיא עושה.
הפריצה הגדולה שלו הייתה דווקא בטלוויזיה, כ"ראש כרוב" ב"הכל נשאר במשפחה" משנות ה-70, שעד היום נחשבת לאחד הסיטקומים המכוננים בתולדות הטלוויזיה. ואם היום ארצ'י באנקר היה נחשב למודל הבסיסי של תומך טראמפ, אז ריינר, שגילם בסיטקום האגדי את החתן הליברל שבאנקר לא סובל ומכנה אותו "ראש כרוב", היה ה"ווק" הראשון. ריינר, אגב, המשיך להזדהות כליברל ודמוקרט גאה עד יומו האחרון, ובמקביל היה תומך ישראל וציוני מובהק, כולל הגנה עיקשת עליה אחר 7 באוקטובר.
בשנות ה-80 עבר ריינר לבימוי סרטים ויצר רצף של להיטים ובהם ציטוטים בלתי נשכחים. "אתה לא יכול להתמודד עם האמת!", זועק ג'ק ניקלסון לטום קרוז בסצנת השיא בבית המשפט ("בחורים טובים"), "אני המעריצה מספר אחת שלך", לוחשת קתי בייטס לשבוי שלה בעיבוד לסטיבן קינג ("מיזרי"), "רכבת!", צורחים הילדים שנסים על נפשם על גשר ב"אני והחבר'ה". וכמובן: "שמי הוא איניגו מונטויה, הרגת את אבי, תתכונן למות", ועוד המון ציטוטים מ"הנסיכה הקסומה".
אחרי הרצף באה הדעיכה. ריינר המשיך ליצור סרטים, חלקם חביבים מאוד ואחרים פחות. בהם היה "מתים על החיים" מ-2007 בכיכובם של ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן הגוססים בכיף, שבישראל ספציפית היה להיט עצום. גם כשסרטיו נהיו מעט טרחניים, ריינר המשיך להבריק במקומות אחרים: כמעט תמיד כשצץ כשחקן זו הייתה חגיגה. למשל, התפקיד שלו כאב המקלל של ליאונרדו דיקפריו ב"זאב מוול סטריט" . ריינר גם הקים את חברת ההפקה Castle Rock, שהפיקה בין היתר את "לפני הזריחה", "חומות של תקווה", "גרין מייל", "כוכב בודד", וגם סדרה שאולי שמעתם עליה, "סיינפלד". העובדה שהוא היה בין הראשונים שנתנו לג'רי סיינפלד ולארי דיוויד אור ירוק ל"סדרה על כלום" היא עוד כוכב בשמיים לזכותו.
לכל אחד, כאמור, יש סרט אהוב אחד של רוב ריינר. אצל כותב שורות אלה מדובר ב"אני והחבר'ה". בסוף הסרט, הגיבור מספר איך שמע שחבר הילדות שלו נרצח (את החבר גילם ריבר פיניקס, שמת כעבור כמה שנים בנסיבות טרגיות). הוא מביט בהספד שכתב, אך ילדיו קוראים לו. הוא מניח את הכתיבה בצד, ויוצא לשחק איתם בחצר. הסוף.
גיבור "אני והחבר'ה" הניח בצד הספד לחבר שנרצח בדקירות סכין כדי לשחק עם בנו. במאי "אני והחבר'ה" נרצח בדקירות סכין כעבור כמעט 40 שנה – על פי החשד על ידי בנו. זהו סיום שובר לב שמשאיר אותנו עם תחושת מחנק בגרון. הוא בהחלט היה ראוי להיות סוף של אחד מסרטיו של ריינר, אבל ריינר לא היה ראוי לסוף נורא כזה בחייו. להתראות רוב, ותודה על הסרטים.
