על גדר בית הספר התיכון שברחוב מגוריי מתוחות כרזות מהוהות כאב וזמן. הן נושאות צילומים שקפאו, של גיבורים שנפלו במלחמת 7 באוקטובר. בכל יום, כבר שנתיים, אני עוברת על פניהם, אילמת ומוכת אשמה, ולא רוצה ולא יכולה להסיר את המבט.
הרגליים צועדות בנתיב הקבוע על המדרכה, והעיניים מקפידות לפגוש בעקביות את מי שנותרו רק תמונה. ללטף את האנשים שהיו, להתעכב על החיוך של האחד ועל הנחישות של האחר, לבקש שוב סליחה מהילדים וההורים, האהובות והאחים שלנצח יחכו לשובם, וסליחה גם מהם – על החיים שלעולם לא ישובו לחיות. הם, שלנצח ייוותרו צעירים, עדויי חאקי וערכים, סוחבים בשתיקה את להט השמש היוקדת, או את מטחי הגשם, שדווקא הערב לא מפסיקים להכות.
"אלוהים בוכה עליהם", פוסקת בשקט אישה שממתינה בתחנת האוטובוס, כשאני חולפת על פניה, ומישהו שעומד בלי מטרייה ולא מוצא מחסה, עונה: "בוכה עלינו".
אני נזכרת איך בדצמבר של לפני שנתיים וגם לפני שנה, עוד כתבנו בעת הזו ברשתות החברתיות את המילה "חנוקה", במקום "חנוכה". זה היה כאשר רבים מאוד מהחטופים עוד היו במנהרות, וכאשר כל מטח של גשם או הפצצה של צה"ל, או קומה נוספת של בוץ טובעני - הרעידו לנו את הנשימה, בדאגה אינסופית.
והנה, גם השנה, אף שהחטופים החיים הושבו הביתה, וחלקם כבר נלחמים למען הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, ואף שהחטופים החללים – למעט אחד שעוד מחכים לו – הובאו לקבורה, הלב שוב מסרב להיפתח לשלהבות המרקדות בנרות החנוכה, והנפש עדיין חנוקה.
חנוקה, כי השבוע קיבלנו תזכורת כואבת ומדממת עד אימה לכך שהמלחמה כאן אצלנו לעת עתה הסתיימה, אבל מלחמת הנצח של העם היהודי - בעיצומה.
די היה להביט בלב רועד במראות הופכי הבטן מחגיגת החנוכה בסידני, אוסטרליה, לקפוא אל מול רובי הציד של סג'יד ונאביד אכרם, אב ובנו מגויסי דעאש, שצלפו וטבחו באין מפריע בחוגגים, רק מפני שהם יהודים, ועל הדרך רצחו ופצעו גם בני דתות אחרות - והנה שוב תזכורת לכך שבאנו חושך לגרש ושוב האפלה סוגרת על האור בקיתונות של שנאת חינם. כזו שמזכירה לנו עד כמה כולנו שרשרת אחת מחוברת בעבותות של גורל משותף, שנמחץ תחת מגפיה של אנטישמיות רעילה, חובקת עולם. שנאת יהודים טהורה שחוזרת ומרימה את ראשה, כאילו מניין השנים מעולם לא דילג קדימה, ונשארנו תקועים במופעי האימים שהתנפלו עלינו מספרי ההיסטוריה.
כי אין באמת מרחק - לא במקום ולא בזמן, כאשר מאורעות העבר בשחור-לבן הופכים להיות סרטונים ויראליים בצבע יוקד שנפוצים בטלפונים וברשתות; ואין באמת מרחק כאשר גיבורים של אז ושל עכשיו, אלה שיש להם פנים על כרזות מתחת לבית, ואלה שאין להם פנים אבל נצרבו על לוח ליבנו בשל גבורתם – הופכים להיות אחד.
ואולי זה כל מה שחג החנוכה הנוכחי מנסה להיות עבורנו עכשיו. לא חג של ניסים גדולים ומילים של שירים שלעולם לא נבין, אלא חג של חיבור ואיחוי ואמת פשוטה, ושותפות גורל מתוך ההבנה שאנחנו שרשרת עבר-הווה-עתיד, ואין לנו אלא להמשיך ולהיאבק על התקיימותנו העיקשת. וגם לזהות בתוך האופל את הניצוצות של מי שבכל זאת מתאמצים, ומצליחים, יחד איתנו, לגרש את החושך.
