סוד ההצלחה האמנותי של "נוטוק" נעוץ ביכולתה להוריד מהשולחן את השאלה האם באמת יש "נוטוק", כלומר גלגול נשמות. מי שהמשיך עם הסדרה למן ההתחלה ועד לפרק הסיום, ששודר אמש, עשה זאת מתוך הבנה שאף אחד לא מתכוון לספק הסבר מניח את הדעת (רציונלי, מדעי, פסיכולוגי) לסוגיה, אלא לרכוב עליה כל הדרך לקליימקס האנושי שנגזר מתוכה.
הביטחון של היוצרים, רועי עידן ונהד בשיר, בפוטנציאל הדרמטי (אך לא הסנסציוני) של הבלתי-מפוענח, נתן בסופו של דבר את המרחב הדרוש (וזה לקח זמן) לתעלומה שאותה דווקא אפשר וצריך לפצח: הרי ה"נוטוק" למעשה מבטל את קלישאת ה"לקח את הסוד לקבר", זאת שהופכת יצירות פשע למרתקות כל כך. כאן כביכול נמצא העד המושלם – הקורבן עצמו – אלמלא הוא הופיע בגוף של ילד, כלומר אדם שגם ככה רק מתחיל להתרגל להבדל שבין מציאות לדמיון, לא בדיוק מישהו שניתן לסמוך על המילה שלו בעיניים עצומות. להעמיס עליו בנוסף לכל זה גם חיים קודמים פירושו לקלוע אותו לסיטואציה מטלטלת, שתורגמה ב"נוטוק" לכמה וכמה סצנות חזקות.
ומכיוון ש"נוטוק" עוסקת בדרכה הלא-שגרתית בזהות, לא ניתן להציג אותה רק כמלודרמה משפחתית עם תבלין ביטחוני. זהות בימינו היא גם ואולי לפני הכל אירוע פוליטי, בוודאי בישראל. תעיד על כך השקופית התקדימית, שבה מכריזים בקשת שהסדרה הינה בדיונית ולא נועדה לשקף את העדה הדרוזית, "אותה אנו מעריכים ומכבדים", לשון ההודעה.
הצורך לעמוד על דבר מה מובן מאליו, שלא רואים בסדרות על חרדים למשל (ובטח לא ב"פאודה"), מעיד עד כמה "נוטוק" חריגה בנוף פעמיים: גם עבור הקהל היהודי (שלא שומע ערבית בכמויות כאלה בפריים טיים) וגם עבור הציבור הדרוזי, שפתאום רואה דמויות דרוזיות מורכבות ופגומות. ובעיקר פרספקטיבה מעט יותר רחבה ומעניינת מאשר התרפקות על "ברית הדמים".
אולם גם בתוך העולם של "נוטוק", הממד הפוליטי נפקד-נוכח באופן מתוחכם יחסית: הוא מרחף כצל, למשל, מעל דמותו של פארס פארס (נורמן עיסא), שהמערבולת המשפחתית מאיימת לפגוע בסיכוייו לעשות היסטוריה ולהתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון. והוא בוודאי מחולל שמות במשפחת ח'יר א-דין, שם אין אידיאולוגיה שלא נגמרה בטרגדיה.
אולי בזכות כל זה, גלגול הנשמות בסדרה אינו רק מנוע עלילתי מקורי, אלא אמירה עמוקה יותר בדבר הצורך של נפשות מעונות בהתחלה חדשה, אם בכלל יש לזה סיכוי (ספק רב, כפי שהבהירה סצנת הסיום העוצמתית של הפינאלה). אגב, במקרה של "נוטוק" לא צריך למצוא אותה בסדרה אחרת: אפשר להתחיל בעונה שנייה.
בקטנה
אם בקשת כבר שלחו טאלנטים להדליק נרות בהפסקת הפרסומות (הרי איך נדע שחנוכה בלי שעידו רוזנבלום ודני קושמרו יגידו "חג שמח"), לא יכלו שם להצמיד לאיל קיציס בדיחה יותר מקורית מאשר להיזהר עם הסופגניות, כי "אתם יודעים לאן זה הולך"? לא רק שאנחנו יודעים – אפילו הפאנץ׳ הזה יצא משם.
