טיילור סוויפט היא כבר מזמן לא רק זמרת, אלא כוח טבע תרבותי וכלכלי שעומד בפני עצמו. ההשוואות שנעשות בינה לבין הביטלס, כמו גם ההערכות שהיא מנפצת את שיאיו של אלביס פרסלי – כבר אינן נשמעות מופרכות. אלא שדווקא סדרת הדוקו החדשה עליה, The End of an Era (סוף עידן) שעלתה בדיסני+, מצליחה לעורר סערה מכיוון בלתי צפוי: זעם עצום התעורר בחוגים פרו-פלסטיניים בשל אזכורים שוליים, כמעט אגביים, של ישראל – באחד מספרת מעריצה שהיא פגשה ישראלים, ובאחר נראה כתב CNN מדווח מתל-אביב. התגובה הקיצונית הזו ממחישה את העוצמה הבלתי נתפסת של המותג "טיילור סוויפט" ואת העובדה שמיליוני עיניים בוחנות כל פיקסל בניסיון לפענח את עמדותיה של הכוכבת.
אבל אם מניחים בצד את רעשי הרקע הפוליטיים, הצפייה בשני הפרקים הראשונים של הסדרה מותירה את הצופה הניטרלי עם תחושת החמצה. הסדרה יוצאת מנקודת מוצא שכל צופה כבר מחזיק בפוסטר של סוויפט מעל מיטתו ובקיא בביוגרפיה שלה. זוהי גישה תמוהה, שמונעת מהסדרה להפוך ליצירה דוקומנטרית חשובה באמת. לשם השוואה, "הריקוד האחרון" לא הניחה שכולם מכירים את מייקל ג'ורדן, אלא טרחה לפרק ולהסביר את גדולתו הספורטיבית והמנטלית לפרטי פרטים. גם בזירה המקומית – הסדרה החדשה על קורין אלאל מצליחה להסביר את חשיבותה ההיסטורית. סוויפט, כאימפריה עסקית שתמיד שמחה להרחיב את הקהל, בוודאי לא הייתה מתנגדת להסברה שתגייס מעריצים חדשים, אך הסדרה בוחרת לדבר אך ורק אל המשוכנעים.
אין חולק על כך שמה שסוויפט מחוללת הוא חסר תקדים. השפעתה המוזיקלית חוצה ז'אנרים, היא המציאה מודלים חדשים בתעשייה, והכוח הכלכלי של "הסוויפטיות" כל כך אדיר שהוא גורם לפריחה כלכלית בערים שבהן הזמרת מופיעה. העובדה שסוויפט מעניקה לצוותה בונוסים בסך 200 מיליון דולר מעידה על עוצמה ניהולית ואנושית נדירה. אבל תפקידו של דוקו איכותי הוא לא רק להציג את ההיסטריה, אלא גם להסביר לצופים שלא יודעים מיהי הזמרת הזאת (ויש כאלה, באמת שיש), ומאילו מרכיבים היא עשויה. חסרה פרספקטיבה חיצונית שתהפוך את הצפייה למחכימה, לא רק למפגן הערצה.
