שרה ויינשטיין, היום בת 90, הייתה בקושי בת שש כשאמה נורתה בזמן שניסתה להגן על בתה מפני הצורר הנאצי. ויינשטיין ושתי אחיותיה ברחו מהבית הבוער בעיירה סטפן שבפולין (היום אוקראינה), וביחד עם אביהן הגיעו ליערות, שם הסתתרו. ארבעתם העבירו שלוש שנים בחולי ובקור, עד סוף המלחמה. ביום האחרון למלחמה, אביהן יצא מהמחבוא ביער לחפש להן אוכל ונרצח בדרכו. הוא השאיר את ילדותיו יתומות מאם ומאב.
"ב-7 באוקטובר, כשצפיתי בזוועות, בתושבי העוטף נמלטים על נפשם מבתיהם הבוערים, זה החזיר אותי 80 שנה אחורה. בדיוק כמוני, ילדה קטנה שנסה על נפשה עם משפחתה מבית בוער. כאילו לא חלפו השנים, והנורא מכל קרה שוב – אבל הפעם זה קרה בארץ שלנו, בארץ ישראל", סיפרה ויינשטין לאורי מגידיש בת ה-20, החטופה הראשונה שחולצה משבי חמאס במבצע הצבאי "ראשית האור". לקראת חנוכה "ידיעות אחרונות" הפגיש בפעם השנייה בין ויינשטיין ומגידיש, שנפגשו לראשונה במצעד החיים האחרון, כחלק ממשלחת העוטף והשבויים הפדויים של משלחת קרן נומדין.
2 צפייה בגלריה
"למחרת, כשאני במצב ירוד מאוד נפשית , אלוהים שלח לי פרפר!", מגידיש ויינשטיין ביער בן שמן | צילום: זיו קורן
בפגישתן השנייה, צעדו השתיים ביער בן שמן והחליפו חוויות שרק שורדות תופת כמוהן יכולות להבין. "לראות את אורי במצעד החיים זה היה כמו לראות את שרה הקטנה ששרדה את התופת", שיתפה ויינשטיין. "רציתי רק לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר, ושהיא אור גדול בעולם שלנו".
ויינשטיין היא ההוכחה לניצחון עם הנצח על שונאיו. היא מתגוררת היום ביבנה, ויחד עם בעלה ז"ל הביאה שלוש בנות. מהן יש להם שישה נכדים ושלוש נינות. "המפגש שלנו על אדמת אושוויץ במאי האחרון ריגש אותי מאוד. לשמוע אותך – ניצולת שואה בת 90, שזוכרת, מתפללת ומאמינה באור ופונה אלינו, השבויות המשוחררות: אגם ברגר, רעיה רותם ואני, ואומרת לנו: 'אני מאושרת'", סיפרה מגידיש בעיניים בורקות. "המילים שלך גרמו לי לפרוץ בבכי, דמעות של כאב ושל תקווה. האמנתי לך – כי ראיתי מולי אישה שעברה גיהינום בגיל שש וחצי, יחפה ועירומה ביערות הקפואים במינוס 25 מעלות, מחייכת ואומרת לנו שהכל יהיה בסדר".
המשפט הפשוט של ויינשטיין במצעד החיים גרם למגידיש להעניק לה חיבוק עצום. "תמיד הסתכלתי על ניצולי השואה בעיניים מעריצות", שיתפה שורדת השבי הצעירה את שורדת השואה למודת השנים. "היום אני מבינה את זה אחרת. אני רואה אותם כשורדים, לא רק כניצולים. כל אחד עם סיפור של כוח בלתי נתפס. אני לוקחת מהם את היכולת להסתכל על הכאב בעיניים, להבין שהוא עבר, ולבחור ללכת קדימה, בגאווה על מה שעברתי".
ויינשטיין פנתה למגידיש ואמרה לה: "המסר שלי לאורי בחג האורים, כשמה כן הוא, קומי בכל בוקר כדי לפגוש יום חדש, טוב, שמח, כי האתמול עבר ולא ניתן לשנות אותו, והמחר – לא ידוע".
מגידיש הקשיבה לכל מילה של שרה, מביטה בה בעיניה היפות ששוב התמלאו בדמעות מהתרגשות, בדיוק כמו ברגע ההוא כשנפגשו לראשונה באושוויץ, ומוצאת לאט-לאט את המילים שבוחרת לשתף את שרה על כל התופת שעברה עליה ב-7 באוקטובר ועל חברותיה במיגונית. חלקן נרצחו שם בדם קר. היום, בדיעבד, גם היא משוכנעת שקרה לה נס שנותרה בחיים, ושזכתה להינצל מהשובים שלה בעזה במבצע חשאי, 23 יום אחרי שנחטפה.
"מהרגע שהתחיל כל הבלגן ב-7 באוקטובר הרגשתי שכל מה שקורה הוא נס אחד שמוביל לאחר", סיפרה מגידיש. "הנס הכי משמעותי עבורי היו הסימנים שקיבלתי. אני אדם מאמין, מגיעה ממשפחה מסורתית מאוד, ובשבי האמונה רק התחזקה בי, בעיקר בימים הראשונים אצל השובים בדירה שבה הוסתרתי. עד שברגע אחד, ביום החמישי בשבי, משהו בי התערער. אני זוכרת שממש התחננתי לאלוהים שישלח לי מסר שיהיה בסדר, שישלח לי פרפר".
פצועה, חבושה באופן מרושל עם תפרים מזוהמים וגלמודה לחלוטין, מגידיש הרגישה שהיא הולכת להיות "גלעד שליט הבא". "למחרת, כשאני במצב ירוד מאוד נפשית , אלוהים שלח לי פרפר!", אמרה. "באחת המגירות שפתחתי לחפש עם מה לחבוש, היה שם מונח לו פרפר מפלסטיק צבעוני כזה, כנראה צעצוע של ילדים. בבת אחת הרוח שלי התרוממה והתמלאה באופטימיות ותקווה. הנס שלי התגשם – אחרי 23 יום בדיוק שוחררתי".
לקראת הפרידה בין השתיים, שרה אחזה בידה מכתב שכתבה לאורי והקריאה ופנתה לאורי בהתרגשות: "המפגש איתך האיר לי אור גדול. אני שמחה להיות כאן לצידך ולחבק אותך שוב ולומר לך יש אור ויש תקווה ויש אופטימיות. את אור גדול בעולם שלנו".
השתיים התחבקו ארוכות ואז אורי הרימה את מבטה לשרה ולחשה לה באוזן: "אמרת לי שאני האור שלך, ואני רוצה לומר לך בחנוכה הזה, שאת גם הארת עליי".
