נדמה שלא משנה לאן זורקים אבן בנהר של הפופ הישראלי, היא תפגע בשיר שמעורבים בו אבי אוחיון ומתן דרור. הראשון מוכר בעשור האחרון כפזמונאי שמאחורי שלל להיטים, ולאחרונה זכה לשמוע את "דרך השלום" מתורגם ליידיש בפרק האחרון של "מקום שמח". השני צעיר ממנו ב-15 שנים וזכה לפחות חשיפה פרונטלית, אבל מעמדו בתעשייה כמפיק לא פחות איתן משמות כמו ג'ורדי, למשל.
שני סינגלים חדשים של זמרת וזמר מהבולטים במדינה, שיצאו בהפרש של פחות מיממה, מלמדים על הכוח של אוחיון ודרור: ב"אורות" של נרקיס השתתף אוחיון בכתיבת המילים (לצד נרקיס), ודרור תרם הפקה מוזיקלית; ב"עפיפונים" של אמיר דדון השתתפו אוחיון ודרור בכתיבת המילים (לצד דדון והזמר עקיבא), ודרור הפיק מוזיקלית.
באופן לא מפתיע, קיים דמיון מוזיקלי בין השירים: פתיחה אקוסטית, בניית מומנטום, פזמון סוחף, רגיעה קצרה וחוזר חלילה. שום דבר שהאוזן הישראלית לא שמעה בעבר. אפילו שמות השירים כבר היו להיטים בעבר ("עפיפונים" של נקמת הטרקטור, "אורות" של אברהם טל), אבל כשטוענים נוסחה מלוטשת בקול חזק (דדון) או בכריזמה (נרקיס), לא פלא שהיא נוטה לעבוד.
ובכל זאת, "אורות" של נרקיס מצליח לעניין מעט יותר מ"עפיפונים" של דדון, שאמנם מסתתרות בו שורות יפות ומאוד ישראליות ("קפה שחור בכוס של אבא/ עולם שלם נמצא שם בתחתית"), אך המעבר החד בין המינוריות של הבתים לדרמה של הפזמון לא משכנע (סם פנדר הבריטי הוא דוגמה לאיך עושים זאת נכון). נרקיס, לעומת זאת, נשמעת עוקצנית וחשופה כמו אלאניס מוריסט המוקדמת בואכה לורד (ובעצם כמו נרקיס של אלבום הבכורה הנהדר שלה מ-2017). הזינוק לפזמון אלגנטי והסוף הקטוע במתכוון במילה "טעות" מסיים את השיר בטעם חמוד. עד כאן חדשות המפעל: ניפגש בלהיטים הבאים.
