כמעט מצחיק לראות את המצב של ריאל מדריד מרחוק. השחקנים רבים עם צ'אבי אלונסו כי הוא דורש מהם יותר מדי. הם בוכים, דרך מקורבים, שהוא רוצה שהם יצפו ביותר מדי תדרוכי וידיאו, כופה עליהם משימות טקטיות ועוקב אחר הביצועים. כלומר, משמש כמאמן לכל דבר ולא כאבא דואג כמו קרלו אנצ'לוטי או זינדין זידאן. הביאו להם שוטר על הראש.
כשריאל הביאה את צ'אבי אלונסו היא ידעה בדיוק מה תקבל. הוא הצליח בלברקוזן בזכות הדרישות הבלתי מתפשרות והטקטיקה שלו. השחקנים הקשיבו לכל הברה שיוצאת לו מהפה כאילו הוא מאסטר ספלינטר, בעוד שחקני ריאל מדריד מסתכלים עליו ולא מבינים מאיפה הוא נחת עליהם. הם עושים מה שהוא מבקש, אבל בחוסר חשק. ריאל כבויה, ממורמרת וכועסת. השחקנים מתגעגעים לחופש של אנצ'לוטי, לגישת ה"אני סומך עליכם שתהיו טובים" ולסיגרים שהם היו מעשנים אחרי אליפויות. צ'אבי אלונסו מבקש מהם לעבוד ולהזיע, אבל מגלה שוויניסיוס אינו פלוריאן וירץ.
יש דיווחים בספרד שלפיהם הרומן למעשה נגמר, ועוד הפסד יחרוץ את גורלו של צ'אבי. מצד אחד, סביב ריאל מדריד יש תמיד דרמה מוגזמת. מצד שני, קשה להתעלם מכמות הדיווחים וההדלפה על זהות המחליף: אלבארו ארבלואה, שמאמן את קבוצת הבת של ריאל. מישהו שמכיר את המערכת טוב מאלונסו, ולא יצעק על ויניסיוס.
יפה לראות שבסופו של דבר הכל (כמעט) אותו דבר: גם בריאל מדריד הגדולה צריך מאמן פוליטיקאי, כמו שצריך במכבי חיפה או במכבי ת"א, מישהו שידאג לשחקנים ולא ידרוש מהם לעבוד יותר מדי קשה, מישהו שיידע להסתדר עם ההנהלה והאוהדים. יאשימו את "השיטה" של אלונסו, אבל זה בכלל ויכוח על גישה: מאמן חזק או שחקנים חזקים. מתברר שאי-אפשר ביחד. כל משחק הוא "ההזדמנות האחרונה" של אלונסו, והוא צריך להיות חזק בצורה בלתי רגילה כדי לעבור את המשבר.
