ביום הראשון של חנוכה, מול אחד מכתבי היד החשובים ביותר בתולדות העם היהודי – קודקס ששון, נפגשו שתי נשים שסוחבות בגופן ובנשמתן את סיפור העם היהודי.
אגם ברגר בת ה-21 מחולון, ששוחררה משבי חמאס לאחר 482 ימים בעזה, ואיירין ששר בת ה-88, שורדת שואה מגטו ורשה, עמדו זו לצד זו ב"אנו – מוזיאון העם היהודי" ברמת אביב. שתיהן שורדות. שתיהן עדות חיה לכך שגם מתוך החושך העמוק ביותר, האור ממשיך לבקוע.
2 צפייה בגלריה
אגם ברגר ואיירין ששר ב”אנו – מוזיאון העם היהודי”, ליד קודקס ששון. “שתינו בוגרות של ‘הסיפור היהודי’. החיים נמשכים, למרות הכל” | צילום: זיו קורן
בתחילת המפגש ציינו הנוכחים יום הולדת 88 לאיירין עם עוגה, זר פרחים וסביבון שהעניקו לה אגם ואמה מירב. השלוש האלה מכירות אחת את השנייה היטב. המפגש הראשון של אגם ואיירין התקיים במצעד החיים האחרון, בכניסה למחנה אושוויץ, מתחת לשלט "העבודה משחררת".
“זה היה הרגע שבו הבנתי שאי-אפשר לגדוע את הסיפור היהודי”, אומרת אגם, “אבל היה גם תסכול עמוק: איך שוב זה קרה לנו, כשהשורדים שעוד איתנו צופים בזוועות של 7 באוקטובר במדינה היהודית”.
איירין מוסיפה: "חיבקתי אותה שם כחלק מאחווה נשית שאינה ניתנת לשבירה. הבטתי בעיניה, חייכתי, ורציתי להעביר לה מסר: החיים נמשכים – למרות הכל. שתינו מגלמות את הרצון לחיים. אנחנו מעריכות כל רגע מחיינו, אם כי בצורה אחרת כיום, אחרי כל מה שעברנו".
במפגש אתמול, שהתקיים בסיוע מצעד החיים וקרן מנומדין, חזו השתיים בקודקס ששון – התנ"ך העתיק ביותר שנשמר בשלמותו. כתב היד הזה, בן 1,100 שנים, נרכש בכ-38 מיליון דולר ונתרם למוזיאון על ידי השגריר האמריקאי אלפרד מוזס. באופן מצמרר, הקודקס נחת בישראל ב-5 באוקטובר 2023 – יומיים בלבד לפני מתקפת חמאס. מאז פרוץ המלחמה הוא נשמר בכספת, ורק ביוני האחרון, לאחר כשנה וחצי, הועלה לתצוגה. אורחות הכבוד באירוע היו אגם ומירב – סגירת מעגל מרגשת למשפחת ברגר, שציינה לפני שנה באותו מוזיאון את יום הולדתה ה-20 של אגם, כשהייתה עדיין חטופה. בדיעבד התברר כי השובים של אגם אפשרו לה לצפות בטלוויזיה באותו יום. היא ראתה את אמה מברכת אותה מהמוזיאון, “וזה חיזק אותי בצורה שאי-אפשר להסביר”, סיפרה לאחר שחרורה.
אתמול אמרה אגם: "כל האירועים קשורים זה בזה. בחנוכה רצו להשמיד את הרוח היהודית. בשואה פעלו כדי להשמיד את קיומנו כיהודים. ב-7 באוקטובר טבחו בנו, רצחו וחטפו יהודים".
איירין סיפרה לאגם על ילדותה הקשה. “החיים שלנו השתנו בבת אחת כשנזרקנו לגטו ורשה”, היא שיחזרה, “קור, רעב, פצצות, פחד בלתי פוסק. כשהייתי בת חמש נרצח אבי, דוד, לנגד עיניי. אני זוכרת שנישקתי אותו, והשרוול שלי התמלא בדם שלו. עד היום אני מחפשת אחר מקום קבורתו. קרו לי הרבה ניסים. אמא שלי הבינה שאין ברירה וברחה איתי דרך תעלות הביוב של הגטו. ירדתי עם הבובה שלי, ללצ’קה, לתוך הסירחון והחושך. אחרי היציאה הוסר הטלאי הצהוב והפכתי ל'ילדת מחבוא' – שלוש שנים של הסתתרות בארונות, באסמי חציר, במקומות שיועדו לבעלי חיים. הייתה פעם שבה חייל גרמני דקר את החציר בכידון שלו. הוא ממש נגע בעקב הרגל שלי. אם היה מבין שאני שם – היינו נורות. גם זה היה נס”.
לאחר המלחמה איירין עברה לצרפת, שם איבדה גם את אמה כשהייתה בת 11. היא אומצה, עברה לפרו והחלה חיים חדשים. "שנים רבות הסתרתי את עברי, גם מילדי", סיפרה, "רק ב-1997, כשנקראתי להצטרף למצעד החיים כעדה, זו הייתה התפנית אצלי – מאז התחלתי לספר את עדותי. למרות כל הניסים קרו לי, אני עדיין שואלת – איפה היה אלוהים בשואה".
אגם סיפרה לאיירין: “עברנו גיהינום בשבי. הייתי עדה לעינויים, חוסר כבוד, נשקים ורימונים סביבנו כל הזמן. ובכל זאת, גם שם, במנהרות, ניסינו לשמור מנטלית על האור. הייתי בעזה במהלך שני חגי חנוכה. בראשון מהם היינו במנהרה – אני, לירי, נעמה, רומי ואמילי, ניסינו לשכנע את המחבלים שהחג הזה יכול להביא ניסים כדי שיביאו לנו נרות. במקום זה, אחד מהם הביא לנו פסים של דבק חם. אחר כך הם הביאו לנו נר עגול קטן בצבע אדום ועוד נר על סוללה. הדלקנו אותם, בירכנו, שרנו שירי חנוכה והתפללנו לנס. בחג השני היינו שם רק אני ולירי, ולא הצלחנו שישיגו לנו נרות – אבל התפללנו שנשוחרר".
איירין סיכמה: "העם היהודי עבר אסונות רבים, אך תמיד מצא דרך לשוב מהחושך אל האור. אגם ואני שתינו שורדות של 'הסיפור היהודי'. יש הבדל גדול אחד: לנו, ניצולי השואה, לא הייתה מדינת ישראל שתעניק לנו כוח והגנה. לאגם יש אומה שלמה שמגינה עליה ואוהבת אותה. אין לנו ארץ אחרת להיות בה".
אגם סיפרה לאיירין: "הייתי בעזה במהלך שני חגי חנוכה. בראשון מהם היינו במנהרה – אני, לירי, נעמה, רומי ואמילי, ניסינו לשכנע את המחבלים שהחג הזה יכול להביא ניסים כדי שיביאו לנו נרות. במקום זה, אחד מהם הביא לנו פסים של דבק חם"
