פינק פלויד היא הלהקה שמוציאה הכי הרבה אמוציות מהישראלים. מחד רבים עדיין אוהבים את פינק, ולראיה נפח הדיונים ברשת סביב ההוצאות המחודשת של אלבומיה, מופעי המחווה המקומיים לשיריה הזוכים לביקוש גבוה והציפייה שדייוויד גילמור יגיע הנה להופעה. מאידך, חלק גדול מהיושבים בציון מתעב את פלויד, כלומר את רוג'ר ווטרס והדעות המטורללות שלו עלינו.
ההוצאה החדשה והמורחבת לאלבום המופת של הלהקה, Wish You Were Here, לרגל יום הולדתו ה-50 שחל מוקדם יותר השנה, לא תשנה את יחסי הכוחות שבין המחנות האלו. אוהדי הלהקה ימצאו כאן לא מעט אוצרות. מי שביטל אותה בעקבות מתקפת הרעל של ווטרס, לא ישתכנע פתאום שניתן להפריד את האיש לבין המוזיקה הנשגבת שהוא יצר בעבר עם חבריו.
עבור הראשונים, ארבע ורבע השעות של המארז החדש הן מתנה שלא מפסיקה לתת, בעיקר לאחר שמסתיים חלקו של האלבום המקורי והמוכר. הפרק השני מבין השלושה כאן (האחרון מציע הופעה משכנעת של הלהקה מאז) מוקדש לגרסאות אלטרנטיביות ולדמואים לשירי האלבום, שלפחות חלקם מזמין דיון בקרב אלו שעדיין אכפת להם ממה שפינק פלויד עשתה ב-1975.
בפרק הזה שווה להתעכב תחילה על שתי הגרסאות האלטרנטיביות ל-Wish You Were Here. בראשונה אפשר לשמוע את סולו הכינור של מוזיקאי הג'אז סטפן גרפלי שהוזמן לסשנים, אך נחתך מהמיקס הסופי. כאן, הדו-שיח בין הכינור שלו לבין הגיטרה האקוסטית של גילמור, מעורר לרגע תהיה האם הוורסיה המוקדמת הזו מתקרבת ליופייה של הגרסה שהוקלטה לבסוף, והפכה לאחת מפסגות הרוק בסבנטיז, ובכלל. לעומתה, הגרסה השנייה והאינסטרומנטלית לשיר, בה גילמור מנגן על גיטרת פדל סטיל, היא בעיקר בונוס נעים.
ואז, לאחריה, מגיע הדובדבן: תשעת פרקי היצירה Shine On You Crazy Diamond מוגשים במיקס חדש, ולראשונה גם ברצף הנפרש על פני 25 דקות וחצי של עונג, בניגוד לביצוע בתקליט המקורי שבו היא פתחה וסגרה אותו. לאחר שהיא מסתיימת, כל מה שמתחשק הוא לשמוע אותה שוב, גם אם הדבר יוביל לכך שבסיכום השנתי הבא של ספוטיפיי לגיל המאזין שלכם יתווספו עוד כמה שנים.
