במשך 18 יום נשבה רוח אחרת בעולם הערבי: העיסוק ביריבויות בין מדינות, במלחמות הקשות נגד אויבים חיצוניים ובמצוקות הקיום הקבועות באזור נדחק לטובת חגיגת כדורגל: טורניר הגביע הערבי (כאס אל-ערב) שהתקיים בפעם ה-11 (מאז 1963) בקטאר.
"רבים בעולם הערבי רואים בטורניר דרך לברוח מהמציאות הקשה. זה מקור לשמחה ומפגן אחווה וסולידריות בין-ערבית בימים שבהם המצב במישורים הפוליטי והכלכלי לא מזהיר", מסביר בשיחה השבוע שאדי בשארה, פרשן וחוקר ספורט בעולם הערבי. "הטורניר, כמו מונדיאל 2022, מאפשר לקהלים להפגין אחדות בין-ערבית שמתקשה להתקיים בין הממשלים הערביים, והכדורגל בכלל נתפס כהישג קולקטיבי וכמקור לגאווה עבור כלל העולם הערבי. הטורניר גם משקף מגמות עומק חברתיות, כמו למשל המקום המרכזי של הנשים בעידוד הנבחרות, כשהבולטת ביותר הפעם הייתה הנסיכה רג'ווה, אשתו של יורש העצר הירדני הנסיך חוסיין, שנכחה בכל משחקי הנבחרת".
1 צפייה בגלריה
נבחרת ירדן, הפתעת האירוע. "אל־נשאמה", גברים־גברים בסלנג הירדני, זוכה לליווי צמוד של יורש העצר ואשתו
"מבחינה מקצועית הטורניר אינו פסגת הכדורגל הערבי, בין היתר משום שרוב כוכבי הנבחרות החזקות, כמו מרוקו ומצרים, לא משתתפים כי הם מחויבים למועדונים שלהם (בעיקר באירופה). בהקשר הזה בולט במיוחד הכוכב המצרי מוחמד סלאח, קפטן נבחרת מצרים שנשאר לשחק בליברפול", מסביר אורי לוי, מומחה לכדורגל מזרח-תיכוני. "לטורניר חשיבות מיוחדת עבור קטאר, שאחרי המונדיאל ב-2022 רבים מיהרו ללגלג כי כל המתקנים שהקימה בהשקעת עתק יינטשו לאחר התחרות, אבל בהדרגה מוכיחה שהיא 'האב' מרכזי של אירועי ספורט ברמה בינלאומית".
*
הנבחרת הפלסטינית, המכונה אל-פדאא'י (הלוחמים), היא במידה רבה כוכבת התחרות, והפלסטינים בכלל זוכים ליחס חם משחקני כל הנבחרות ומקהל המעודדים של כל המדינות. הנבחרת, המשתתפת בפעם השישית בתולדותיה בטורניר, קצרה הישג היסטורי בכך שסיימה ראשונה בבית ועלתה לרבע הגמר, לאחר תיקו עם סוריה ותוניסיה וניצחון 0:1 על קטאר שהלהיט את הרחוב הפלסטיני. בעזה החרבה והמוצפת צפו המונים במשחק בתוך אוהלי ענק ובסיומו יצאו בגשם שוטף לחגוג את הניצחון ההיסטורי, שמחה שלא נפגמה גם לאחר שסעודיה ניצחה את הפלסטינים בהמשך. העלייה לרבע הגמר לוותה בסערה בעקבות סרטון שהופץ ובו נראו שחקני הנבחרת שרים שירי הלל לדף ולסינוואר, כשבתגובה נטען מטעם הנבחרת שמדובר בזיוף של הדבקת פסקול לסרטון אמיתי.
גיבור המערכת הפלסטינית בשלושת השבועות האחרונים הוא איהאב אבו-ג'זר, מאמן הנבחרת, ולשעבר שחקנן של הקבוצות שבאב רפיח והילאל אל-קדס (ירושלים). "יש לנו שתי מטרות: האחת להוכיח שהעם הפלסטיני חי ודבק בזכויות שלו, והשנייה, להתחרות ולנצח כמו כל קבוצת ספורט. בהישגים שלנו ניסינו לשמח מעט את העם הפלסטיני ולהעלות את העניין שלו למודעות העולמית", הסביר אבו-ג'זר, שגם תיאר כיצד קיבל דיווח על מות בת דודו מקור בעזה ממש לפני המשחק עם סעודיה.
הפתעת הטורניר היא ללא ספק נבחרת ירדן שהגיעה למשחק הגמר נגד מרוקו לאחר חמישה ניצחונות ועשרה שערים. מדובר בתור זהב שחווה הכדורגל הירדני ששיאו בהעפלה לראשונה בהיסטוריה למונדיאל שייערך בצפון אמריקה בקיץ הבא. "אל-נשאמה", גיבורים או גברים-גברים בסלנג הירדני, הוא כינוי הנבחרת, שזוכה לליווי צמוד של יורש העצר, הנסיך חוסיין. לאחר הניצחון הדרמטי על סעודיה החזקה, שבעקבותיו עלו הירדנים לגמר, הוא הפגין כישורים פוליטיים כשהדגיש כי למרות הניצחון אין לשכוח ש"סעודיה היא אחות יקרה והאחווה עימה היא לפני כל תחרות". ברקע נחרכה הרשת בתצלום של הנסיך עם אשתו הסעודית רג'ווה: היא עטופה בדגל סעודיה והוא עטוף בדגל ירדן, ושניהם מדגישים את האחווה הערבית שעומדת מעל לתחרות.
לא רק רחובות הממלכה נשטפו בגל שמחה בעקבות העלייה לגמר אלא גם אלה של הגדה המערבית ועזה, הן בשל הסיפוק מכך שהסעודים שהדיחו את הפלסטינים נוצחו, והן בשל העובדה כי הנבחרת הירדנית מורכבת בחלקה מפלסטינים. ובכלל, גינוני אחווה לא לגמרי שגרתיים ליוו את כל ימי התחרות: הפלסטינים חצי התנצלו בפני המארחים על ההפסד שהסבו להם, אוהדי ירדן הקדישו את ניצחון נבחרתם על סעודיה לעזה, והיציעים בכל המשחקים היו מלאים דגלי פלסטין, בדיוק כפי שהיה במונדיאל שנערך בקטאר לפני שלוש שנים.
*
אם ירדן היא הפתעת הטורניר, מרוקו שהתמודדה עימה על הגביע היא זו שכולם הימרו כי תגיע לגמר (המשחק התקיים אמש לאחר סגירת הגיליון). הנבחרת החזקה המכונה "אריות האטלס", שרבים מחבריה משחקים במועדונים אירופיים נחשבים, מהווה זה שנים את חוד החנית של הכדורגל הערבי והאפריקאי, בפרט אחרי שעלתה לחצי הגמר במונדיאל האחרון והייתה למדינה האפריקאית הראשונה שהגיעה למעמד הזה. "הכדורגל הוא פרויקט לאומי בממלכה, והייתי עד לכך בביקור שערכתי שם", מספר אורי לוי. "גולת הכותרת היא האקדמיה לכדורגל שמייצרת שחקנים שמשתלבים בליגות המובילות בעולם, ובשנים האחרונות המאמנים המרוקאים הפכו למצרך מבוקש בעולם הערבי, אפילו יותר ממאמנים אירופאים". כמו בעזה גם אצל המרוקאים אסונות מבית השפיעו על האווירה במהלך המשחקים, ובמקרה שלהם - שיטפונות שפקדו את הממלכה וגרמו לכ-40 הרוגים. המאמן טארק סיקטיווי שיגר בעקבות כך איגרת ובה הבטיח כי שחקניו ימשיכו לספק גאווה לכלל המרוקאים והקדיש את הישגי הנבחרת למשפחות הקורבנות.
מעבר לשאלה אם מרוקו תזכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע הערבי (הראשונה הייתה ב-2012), העסיקו את המרוקאים עוד שתי שאלות: הראשונה היא היחסים בין מאמני הנבחרות שהגיעו לגמר, שניהם מרוקאים: סיקטיווי ומולו ג'מאל סלאמי, מאמן נבחרת ירדן. ברוח האחווה של הטורניר גם השניים מבהירים שהחברות ביניהם מצויה מעל לכל. השאלה השנייה היא האם מרוקו תקצור עוד הישג חשוב: גביע אפריקה בכדורגל שהמרוקאים מארחים וייפתח מחרתיים. בשיח מבודח שניהל ערוץ ספורט קטארי בין אוהדים של שתי הנבחרות ביום שלישי השבוע עקצו המרוקאים באמירה "אל תשכחו כי סלאמי הוא תלמידו של סיקטיווי" והירדנים ענו: "תתמקדו בגביע אפריקה ותשאירו לנו את הגביע הערבי. כל הערבים הם אחים, אבל הגביע הולך לעמאן".
כעת משתם הטורניר חוזר המזה"ת למציאות שנדחקה: עזה שטובעת בגשמי החורף וניצבת מול סימן השאלה הכבד של שלב ב' של ההסכם, האיומים להתפתחות מערכה רחבה בלבנון, כאוס ומלחמות פנימיות, ומצוקות כלכליות וחברתיות שהפכו לסימן היכר באזור. העיניים כבר נשואות ליוני 2026 - למונדיאל שבו ישתתפו לפחות שבע נבחרות ערביות, לרבות השתיים שהתמודדו בגמר אמש - אירוע שישמש תחנת האסקפיזם הבאה מהמציאות המבעבעת שספק אם תהפוך רגועה יותר בחצי השנה הקרובה.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
