סדרת סרטונים חדשה, שמופיעה תדיר בהפסקת הפרסומות, מבליטה גברים ונשים בשירות קבע בצה"ל. הם מציגים את סיפורם ועבודתם, את האתגרים האישיים הניצבים בפניהם בתור אנשי קבע ואת תחושת השליחות שתמיד מנצחת. בסיום הקריין מודיע: "כשאנחנו מחזקים את משרתי הקבע והמילואים, אנחנו מחזקים את המדינה. בזכותם אנחנו פה". הפריים האחרון הוא סמל צה"ל וסיסמת הקמפיין: "צה"ל של כולנו".
לא ניתן להפריד את הקמפיין מהדיווחים הבלתי פוסקים על משבר כוח האדם בצבא, שהתעצם עקב שורה של אירועים שונים אך משלימים: קשיי החקיקה סביב הנושא הרגיש של התוספת לפנסיה (מה שמכונה "הגדלות הרמטכ"ל"), המאמץ השלטוני לטובת העברת חוק הפטור מגיוס, וגם ההתנפלות של שר הביטחון על מינויים בהתאם לצורכי הפריימריז.
בהקשר הזה רצוי גם לא להתעלם מהשינוי הכללי במעמדו של השירות בצה"ל, בעקבות העמקת הקרע הפוליטי: למשל, ייתכן שיש קצינים ונגדים האוחזים בדעה פוליטית מסוימת ולא מבינים, למה להם להשקיע את מיטב שנותיהם בצבא תחת שלטון שמבהיר מדי יום ובאמצעים שונים (כגון ערוץ טלוויזיה) כמה הוא מתעב אותם ובז לערכיהם.
מן הסתם, לקמפיין של צה"ל אין שום דרך להתייחס לכל זה, גם לא במרומז. אולם בשל כך, לא ברור מה בכלל רוצים מהצופים והצופות כשאומרים להם, "כשאנחנו מחזקים את משרתי הקבע והמילואים, אנחנו מחזקים את המדינה". מילא אנשי המילואים, שחזרתם לחיים האזרחיים אחרי שנתיים חסרות תקדים אכן מצריכה מהציבור מקסימום שיתוף פעולה (כפי שטורח להבהיר הקמפיין האגרסיבי וכמובן הנרקיסיסטי של קשת): איך אנשים מהיישוב צריכים "לחזק" את אנשי הקבע? במילים? בפרחים? במבצעים מיוחדים? זה מה שישאיר אותם בצבא 20 שנה ויותר?
הרי אם מקשיבים לעדכונים המתרבים על המשבר, די ברור שהבעיה אינה שלא אומרים מספיק "תודה" ברחוב או שאין מספיק הנחות ללובשי ולובשות מדים בעגלות קפה ובדוכני פלאפל, אלא שנוצרה סיטואציה פוליטית וכלכלית שבה הדיל כולו פשוט לא משתלם. מר כהן וגברת לוי יכולים "לחזק" את אנשי הקבע ממוצב החרמון ועד מחנה שבטה; זה עדיין לא ישנה משמעותית את פערי השכר, התנאים המידרדרים והעומס המתגבר, ובטח שלא את המדיניות השלטונית שעושה צחוק מהמודל הגוסס ממילא של צבא העם.
לכן המטרה באמירה "כשאנחנו מחזקים את אנשי הקבע... אנחנו מחזקים את המדינה", היא לא ה"אנחנו" אלא ה"מדינה": היא זאת שאמורה "לחזק" את אנשי הקבע, אבל זה לא ממש קורה, אז בצבא מאמינים שאולי ה"אנחנו" ישכנע אותה. ובכן, כמו בסאגת החטופים, חבל על הכסף והאנרגיה: עדיף ללכת ישר לטראמפ.
בקטנה
אייל ברקוביץ', טאלנט שעולה לרשת כ-200 אלף שקל בחודש (לפי פרסומים), הסביר אתמול שכדאי לא להגזים עם הכותרות בפרשות פליליות של מפורסמים והזכיר את פרשת הזמר מושיקו מור: "היום הוא בבית, הרי עשו ממנו האנס הכי גדול בעולם". ובכן, מור אכן עדיין נהנה מחזקת החפות, אבל עומד נגדו כתב אישום חמור ביותר בגין אינוס ומעשה סדום. היותו "בבית" לא אומר דבר בנוגע לטענות נגדו. חבל שאף אחד בפאנל לא הזכיר את זה לברקוביץ': הרי ברשת לא משלמים לו כדי שגם יידע על מה הוא מדבר.
