בצילום: נטאשה (53), ואדים (55), נועה (13). ההורים של נטאשה: רוזה (82), ולנטין (87). מחוץ לתמונה: מאיה (25), שי (20).
הדירה? 5 חדרים עם 370 מ"ר גינה. נטאשה: ״קנינו אותה לפני 10 שנים ב-2.6 מיליון שקל, ובשנה שעברה כמעט מכרנו ב-6 מיליון״.
מודיעין? נטאשה: ״עבדתי בבנק ישראל ככלכלנית, אז גרנו בירושלים בשכירות. פעם הגענו לחברים במודיעין ואהבנו מאוד. כשרצינו לקנות הבנו שמישור החוף חם מדי בשבילנו, וירושלים היה יקר מדי, אז מודיעין היתה פתרון מצוין״. ואדים: ״לי נורא הפריעה ההתחרדות של ירושלים ובמודיעין יש אווירה יותר ליברלית והיא עיר מודרנית עם בנייה יפה״.
איך הכרתם? ואדים: ״הגענו ב-93' מבריה״מ והכרנו בארץ באולפן. אני למדתי באוקראינה והיית מגיע לסופר וכל המדפים ריקים, אין כלום. לדברים הבסיסיים כמו לחם, חמאה וחלב אתה מקבל קופונים ופעם ביום יש אספקה, ואתה עומד בתור ומקווה שיישאר לך. חוץ מזה סבלתי בביה"ס מאנטישמיות ולא ראיתי את עצמי נשאר שם. גרנו בעיר שהוקמה סביב מפעל לצוללות אטומיות וכל מי שגר שם עבד במפעל, וככה גם כל המשפחה שלי. היו הרבה מהנדסים יהודים והאנטישמיות חגגה".
נטאשה? ״אני גרתי 100 ק״מ ממוסקבה. למדתי כלכלה בביה״ס לאווירונאוטיקה, אבל הסטודנטים שסיימו לא מצאו עבודה ולא ראיתי את העתיד שם. הגיעו לשם נציגים של הסוכנות ולמרות שאני יהודייה לא ידעתי כלום על יהודים, כי ברוסיה עדיף היה שלא תכיר או שלא ידעו. הם הציעו לעלות לישראל ואמרו שאפשר ללמוד באוניברסיטה, אז החלטתי לבוא ואמרתי ׳מקסימום אחזור חזרה׳״.
יהדות? ואדים: ״אני זוכר שסבא היה מביא פתאום מצות באפריל ולא ידענו מה זה ובשביל מה. לא חגגנו חגים או ליל סדר. הסבים ידעו מתי החגים אבל העדיפו שאנחנו לא נדע בגלל האנטישמיות, כי זה כאילו שמר עלינו. היום אנחנו שנינו אתאיסטים. הדבר הכי יהודי שתראה הוא החנוכייה ומזוזה בדלת, בגלל הילדים״.
מה אתם עושים? ואדים: ״אני מהנדס חשמל ועובד בחברת סטארט-אפ שמייצרת חיישנים לקווי מתח של חברת חשמל שנותנים תמונה בזמן אמת מה קורה ואם יש תקלה. אני מאוד אוהב לעבוד בחברה קטנה כי לכל עובד יש יכולת להשפיע באמת. בשנה שעברה היינו אמורים לעשות רילוקיישן לארה״ב מטעם החברה וכמעט מכרנו את הבית, נטאשה כבר הודיעה בעבודה שהיא עוזבת, אבל לא הצלחנו לקבל ויזת עבודה והתוכניות השתנו״.
עוזבת? נטאשה: ״אני מהנדסת נתונים. עבדתי בבנקים השונים והתפקיד האחרון היה בבנק הפועלים. העבודה הייתה טובה והמשכורת מצוינת אבל כל יום שאלתי את עצמי ׳מה אני עושה פה?׳ היציאה לרילוקיישן הייתה הזדמנות לעשות שינוי, אבל כשהתברר שאנחנו נשארים, ובבנק כבר עזבתי, חיפשתי מה לעשות והחלטתי להפוך את התחביב שלי למקצוע. היום אני מרפאה בעקיצות דבורים״.
עקיצות דבורים? נטאשה: ״יש לי גינה גדולה ואני מגדלת עצי פרי, ירקות וצמחים, ובקורונה שמתי לב שאין דבורים בגינה אז הבאתי כוורת לחצר כי רציתי שהדבורים יפרו את הצמחים שלי. התאהבתי בדבורים והצטרפתי לעמותת ׳מגן אדום דבורים׳. זה 300 מתנדבים שבאים לעזור לאנשים לפנות דבורים שלמשל התנחלו להם במזגן. שם נעקצים די הרבה, ופעם אחת נעקצתי קשה ברגל. היו לי דורבנים ברגליים וניסיתי להיפטר מזה שנים בלי הצלחה, ושמתי לב ששבוע אחרי העקיצה הכאבים של הדורבן ברגל נעלמו. התחלתי להתעניין ומצאתי קורס שנקרא אפיתרפיה, שזו שיטת ריפוי בת אלפי שנים שעושה שימוש בארס של הדבורים והלכתי ללמוד״.
אפיתרפיה? נטאשה: ״התחלתי לטפל בעצמי וראיתי שזה עובד. מחזיקים את הדבורה עם פינצטה ושמים אותה בנקודות בגוף שמקבילות לנקודות הדיקור הסיני, ומעצבנים אותה עד שהיא עוקצת. זה כמו דיקור רק בתוספת הארס של הדבורה שחודר לגוף, וגיליתי שזה פשוט עוזר במקרים של פטריות, כאבים, לחץ דם גבוה, וגם סרטן. אנשים ששמעו התחילו להגיע אליי לטיפולים והתוצאות די מדהימות. אני צריכה הרבה דבורים בשביל העקיצות כי הן מתות אחרי שהן עוקצות, אז הבאתי לחצר כמה כוורות״.
שכנים? נטאשה: ״הדבורים רואות אור בלילה והן עפות לשם, ושכנים התלוננו שיש הרבה דבורים, אז סגרתי את הכוורות בווילון אטום וככה הן לא יוצאות. היום אני חלק מפרויקט 'נעים להכיר' של העירייה ומביאים לפה קבוצות ואנשים כדי לראות מה אני עושה״.
מצב כלכלי? ואדים: ״זו נקודה כואבת. כרגע רק אני מחזיק אותנו כי מה שהיא מכניסה בקושי מכסה את ההוצאות". נטאשה: ״אני עובדת יום ולילה, הרבה יותר מאשר קודם וגם מייצרת דבש ותכשירים. מקווה שאצליח להתפרנס מזה״.
ההורים? נטאשה: ״אמא שלי הייתה באקדמיה לחקלאות במוסקבה והגינה זו האהבה שלה, והם באים כל בוקר לטפל בגינה שלי. אנחנו משתדלים לא לקנות ירקות בסופר. אין מה להשוות בטעם״.
בילוי? נטאשה: ״יש לנו פעם בשבוע דייט במסעדה לשיחה, כי בבית תמיד יש מה לעשות״.
