מגבילית המוחות / המוחות מ"בריחת המוחות"? אלה שעל פי פרסום השבוע של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (וגם על פי הטור של נדב איל במוסף זה לפני חודש) עוזבים יותר וחוזרים פחות? אז בנסיבות גיאוגרפיות הזדמן לחתום מעלה להכיר כמה מהם, ואפילו די מקרוב. אפשר לגלות, למשל, שבימים אלה ממש, לא מעטים מהם מגיעים לישראל בזכות השילוב המנצח: חופשת חגים ארוכה במסגרות לילדים, הטמפרטורות הגבוהות יותר, המשפחה והחברים שעדיין שם וכן, גם הגעגוע. השבר אותו שבר אבל גם הים אותו ים, ואין כמוהו ברוב המדינות שאליהן המוחות מהגרים.
המוחות, בהיותם מוחות, מבינים היטב את מקומם בהיררכיה הישראלית החדשה: קטר כלכלי ומדעי, מעיין נובע של כתבות מסוג "גאווה ישראלית" וגם השטיח שהשלטון דואג לדרוך עליו, בהתאם לאיזה פלייבוק בסיסי של משטרים סמכותניים ופופוליסטיים. רוצים אותם באוניברסיטאות, אבל שיסתפקו בתקציבים עלובים, יסתדרו עם מינויים מפוקפקים, מדיניות שמעודדת חרמות בינלאומיים וכמובן, חלילה, לא יהיו מזוהים מדי פוליטית, אחרת יגיע המלשינון של ארגונים כגון "אם תרצו" וסיירת בראשות חבר כנסת תבוא לפוצץ שיעור. הם מוזמנים ליישם את הידע שצברו בתארים המתקדמים במגזר הפרטי, רק לא לשכוח לממן אוכלוסייה הולכת וגדלה, שלא רואה בהם "מוחות" אלא עגלה ריקה וגם כוח אבטחה שאף פעם לא יקבל קרדיט: הכל הולך ללימודי התורה.
למוחות אין רק מוח, אלא גם לב. והוא נשבר, פיזית ממש, מלראות את המקום שבו גדלו, התעצבו, אהבו, שירתו, התרגשו והזילו דמעות של אושר ועצב, נקלע לסחרור מוסרי עמוק, תחת הנהגה שצריכה אותם שנואים ודחויים. וכשהם נואשים וממשיכים הלאה, ורובם לא עושים מזה עניין ולא יוצאים במניפסטים יהירים ומתנשאים, מספרים להם שהם נפולת של נמושות, אנטי-דמוקרטים ועדיף שיישארו שם. כמו מחזר אובססיבי, שבטוח בהיותו נזר הבריאה, עד שהוא מקבל "לא" ואז צועק "יאללה לכי, מי ייגע בך".
גם עיניים יש למוחות. והם רואים בסביבתם החדשה איך אנטי-ישראליות הופכת לאנטישמיות, את הכתף הקרה מקולגות, את חוסר הנעימות כששואלים "מאיפה אתה במקור", וגם את הטמטום והרשעות מאחורי הזדהות עם מפלצות כמו חמאס. רק קצת מוזר להם שצועקים "תעלו לישראל!" אחרי פיגוע אנטישמי באוסטרליה. כמו אחיהם ואחיותיהם בארץ, גם הם עוד מחכים לשמוע מה האחריות של ממשלת "מדינת היהודים" לטבח הכי נורא שבוצע ביהודים מאז השואה.
אז בינתיים המוחות שם, מסתפקים בביקורים מוצלחים יותר ופחות, ומפעם לפעם תוהים אם יש סיכוי שהמצב יתהפך או שמא ההפיכה תתייצב. לשאלה הזאת, אפילו למוחות אין באמת תשובה.
הזמנתם טייח? / בצבא העניקו מתנה למשפחות שלושת החטופים שנורו למוות בשוגג על ידי כוח צה"ל, במלאת שנתיים לאחד האירועים המזעזעים במלחמה: מפקד הגדוד מאותו אסון יתקדם לתפקיד קצין המבצעים של אוגדת עזה. יותם חיים, אלון שמריז וסאמר אל-טלאלקה ז"ל, לעומת זאת, שוכבים כבר שנתיים בקבריהם, אחרי שפעלו באומץ ובגבורה יוצאת דופן. אותם אפשר להעלות, מקסימום, לדרגת קדושים.
גם סגירת התיק הפלילי נגד אל"ם (במיל') יואב ירום, שכבר עמד בפני כתב אישום בפרשת מותם של סמל גור קהתי והאזרח זאב ארליך ז"ל, מלמדת על הפער הבלתי נסבל בין הדיבורים הגבוהים בצה"ל על "השבת אמון הציבור" לבין מציאות שבה נעשות כל הטעויות האפשרויות. הטעויות האלה גורמות לכך שגם האמון הזה שוכב על הרצפה ומדמם למוות. מצד שני, הנה החלטה של הפרקליטות הצבאית הראשית שעליה לא יעשו סימפוזיונים מלאי רעל.
ועוד זה מטייח וזה בא, נדרשה הנחיה של בג"ץ ליועצת המשפטית לממשלה, שתקבל תוך חודשיים החלטה בעניין הערר שהגישה משפחתו של יובל קסטלמן ז"ל, שדורשת לפתוח מחדש את התיק נגד השוטרים שחקרו את הירי בגיבור ישראל. בהתחלה, גלי בהרב-מיארה אמרה שהיא פסולה מקבלת החלטה כיוון שהייתה מעורבת בהחלטה הקודמת, ולכן הערר ייגנז (!). לאחר הגשת העתירה התברר - איפה שח"ל כשצריך אותם? - שהיועמ"שית כן יכולה לקבל החלטה. בדרך המשפחה עברה עוד כמה חודשים של סבל. לא נורא: הם רגילים.
אופנת ואנס / "הייתי אומר שיש הבדל בין לא לאהוב את ישראל (או לא להסכים עם המדיניות הישראלית) לבין אנטישמיות", כך צייץ השבוע לא אחר מסגן נשיא ארצות-הברית, ובסבירות לא מבוטלת הנשיא הבא שלה (אלא אם הנוכחי לא ויתר על פנטזיית הכהונה השלישית, והתיקון לחוקה יכול ללכת לחפש). מילא שהדברים מנוגדים לחלוטין למדיניות של ממשלת ישראל והעומד בראשה ("אנטי-ישראליות היא אנטישמיות", 6.12.24): זה בדיוק הנוסח של השמאל הרדיקלי המושמץ, והסיבה שאף נשיא דמוקרטי לא השתמש בו. למזלו של ואנס, הוא גם רפובליקני וגם אין לו "חוסיין" בשם האמצעי.
בשלוש מילים / התחזית: מבול חקיקה.
משפט בשבוע: "בסוף אם האמירה 'שמאלנים בוגדים' תצטרך להיבדק, היא תיבדק באמות מידה מקצועיות" (ראש חטיבת הדוברות במשטרה, תנ"צ ליאור אבודרהם, מסביר למה הוא "לא בטוח" ש"שמאלנים בוגדים" זאת הסתה. חבל שאת תפקיד "ראש חטיבת הדוברות" לא בוחנים ב"אמות מידה מקצועיות")
בחור טוב / יש הרבה סרטים לזכור באמצעותם את רוב ריינר, הבמאי שנרצח השבוע יחד רעייתו על ידי בנם. נדמה ש"בחורים טובים", הקלאסיקה שלו מ ־ 1992 בכיכובם של טום קרוז וג'ק ניקולסון (ותסריט של כותב צעיר ומבטיח, ארון סורקין), הוא לא רק אחד המוצלחים שבהם אלא גם רלוונטי במיוחד.
