גם אני הייתי פעם ילד, ועוד כזה שעדיין זוכר את ההתרגשות שאחזה בו לפני הפסטיגל הראשון שאליו לקחו אותו, בהיכל הספורט ברוממה. זה של 1985. הפסטיגל שאליו הלכה הבת הקטנה שלי בשבוע שעבר כבר לא יוצא מגבולות תל-אביב, והשנה אשתי הסתפקה בלהסיע אותה לשם עם חברה, בלי להיכנס. הפסטיגל שאני זוכר מאמצע האייטיז היה קודם כל חגיגת זמר חיפאית, לילדים וגם להורים שלהם.
ואיזה שירים היו שם. היו לפסטיגל להיטים עוד לפני 1985, וגם פסטיבל שירי הילדים, שנוסד בתל-אביב בראשית הסבנטיז, הנפיק לא מעט קלאסיקות שמככבות עד היום בכל גן ילדים שמכבד את עצמו, אבל בזה של 1985 היו כמה נאמברים שבאמת חשבו מוזיקה. השבוע, כשחזרתי להאזין להם, הופתעתי לגלות שאני זוכר את רובם בעל פה, כאילו התקליט ההוא עם העטיפה התכולה-כסופה עדיין מסתובב על הפטפון שבסלון.
כוכבת המופע הייתה רבקה זהר, ש"הדרך אל הכפר" לא רק סידר לה את המקום הראשון, אלא גם סלל עבורה את הקאמבק הגדול באמצע העשור ההוא. שנה אחרי היא חזרה לתחרות, ושוב לקחה את הגביע, הפעם עם "חלקת אלוהים".
כמה ממשתתפי הפסטיגל ההוא כבר לא איתנו: לא קורין אלאל ז"ל, ששרה את "בלבולים", שנכתב אמנם לילדים אבל קרץ גם לפוסט-פאנק; לא יגאל בשן ז"ל, כסולן ב"אדוני ראש העיר" וכחלק משלישיית כמו צועני (עם עוזי חיטמן ז"ל ויונתן מילר) עם "ארץ הצבר" הפטריוטי; ולא מאיר בנאי ז"ל עם "שיר הצב" (שהיה הפייבוריט שלי). גם להקת ברוש, שהופיעה עם השיר "סולו ברוש", לא בדיוק פעילה.
לפסטיגל של היום כבר לא יזמינו את אלון אולארצ'יק, שהבריק ב"דוד בנימין", או את ריקי גל של "אל הנילוס" (שאלאל הלחינה). אפילו שירים תמימים כמו "בוא אל החגיגה" של אילנה אביטל תתקשו לאתר בו. אבל למרות הגעגוע המתבקש לעבר, זה בסדר. הסיבה שגם אני בילדותי וגם בתי היום רצו להיות בחגיגה שבהיכל, היא היכולת שלה להתאים את עצמה לכל זמן ולכל אופנה. אחרת היא לא הייתה שורדת.
