לאנשי הלילה לא היה ספק מעולם. במשך ארבע שנים וחצי לעגנו לאנשי התקצירים שקמו בנחת לצפות בהיילייטס, בשידור חוזר, אולי באחד הסרטונים האלה שמקבצים רק את הסלים. אולי הם ישנו כמו שצריך וחסכו זמן, אבל הם לא ידעו איך זה לראות התפתחות של כוכב ישראלי ממשחק למשחק, תוך כדי מעקב אובססיבי אחרי הקבוצה המקצוענית המנוהלת הכי רע בעולם, שהפסידה והפסידה והפסידה. רק חיכינו לנגיעה שלו בכדור, ולפעמים היא לא באה. אנחנו ידענו שדני אבדיה הוא יותר מהפוש: "7 נקודות ו-2 ריבאונדים לדני אבדיה בהפסד וושינגטון".
2025 הייתה הפרס על ההשקעה. כי הדבר היפהפה האחד שהוא עשה במשחק וגרם לנו להאמין הפך ל-20 מהלכי ענק בכל פעם בקבוצה חדשה שלא חלמה שאפשר לנצח בטרייד אחד בצורה כל כך נחרצת. הכל התחבר: הביטחון, האמון מהצוות המקצועי, האחוזים. זה כאילו ההנדימן בא בסך הכל להחליף לכם נורה, אבל השתמש בסוף בכל בורג בסט 450 הכלים היוקרתי שלו ואחרי שעתיים וחצי לא זיהיתם את הבית.
מאנשי הלילה הפכנו לאנשי 5 בבוקר, השעה שלא שייכת לאף אחד. אם תלך לישון ותנסה לקום, לא תצליח. אם תישאר ער בתקווה להגיע ל-5, לא תצליח. אתה צריך לבנות מערכת סבוכה של התנהגויות כדי להגיע למצב שאתה צופה בזמן אמת בסל הניצחון הראשון שלו ב-NBA, באזור 8 בבוקר, אחרי שעברת משחק פנטסטי שלם.
זה היה כל כך שווה את זה. השנים, הלילות, הכדורסל שאינו כדורסל. גם בשביל פורטלנד, גם בשבילו, וגם בשבילנו. בוקר טוב, ישראל. בזמן שישנת, צמח לך כוכב NBA.
