כל מי שאי פעם היה חצי דלוק במסיבה יכול להעיד: על האופוריה האוטופית שעוטפת אותך באותם רגעים תמיד מעיבים ענני הזבנג של הבוקר שאחרי, הפיכחון. כגודל האופוריה, כך גודלו של ההנגאובר.
כדור האופוריה "פדרר-נדאל-ג'וקוביץ'" נמשך כמעט שני עשורים. חגיגה בלתי נגמרת. מה לא היה שם: לאומים, סגנונות, תכונות אופי, כבוד, ספורטיביות, תחרותיות והרגשה מתמדת שזו היד של אלוהים שאוחזת במחבט. לכל ספורטאי גדול יש מזל אם יש מולו אנטגוניסט שמגדיר אותו (בירד ומג'יק, עלי ופרייזר, לג'ורדן לא היה). לכל אחד מהשלושה האלו היו שניים. זה בלתי נתפס. בכל פעם שאחד מהם היה נפצע, בכל פעם שמישהו נסוג ביכולתו, בכל פעם שקרחת זעירה השתלטה על פיסת שיער מדוגמת, הגיעו הדפיקות על הדלת של החמרמורת. אתה מביט במרקע: זברב? מדבדב? קיריוס? אלוהים ישמור. כמו להיות במופע של ריקי ג'רווייס ואחרי זה להיתקע באוטו על ספיישל בדיחות של ליאור שליין. אלוהים. עוד קצת.
וכך, ורק כך צריך לבחון את פלא סינר-אלקראס. יש להתעלם מהתחרות, מההפכים במשחק שלהם ובאופי, מהטכנוקרט התעשייתי מול פרא הרגש האלמודוברי, יש להניח לרגעי הקסם, לחבטה של "אני לא מאמין" שמוחזרת בבקהנד עם הד של "אמא'לה, מה זה הדבר הזה?", תתעלמו מההשתלטות המוחלטת על הסבב ועל הגראנד סלאמים, מפער גראנד קניון שהם פתחו מהשאר, תתעלמו מהגמר ברולאן גארוס. בעצם אל תתעלמו מהגמר ברולאן גארוס. איך אפשר?
זה לא טניס אולפני פיקסאר, אלקראסינר זה כדור נגד הנגאובר.
