טניס הוא ספורט אכזרי. איש או אישה לגורלם. אין חברים לקבוצה, אין צוות מקצועי, אין לאן ליפול. ההגדרה הספורטיבית של בדידות. מטלה מנטלית שאין דומה לה בספורט. כל החלטה, כל חבטה, כל טעות - היא באחריותך האישית. אלפי זוגות עיניים עוקבות, ועוד מיליונים דרך המסכים. זה משא כבד מאוד, בעיקר לכתפיים די צנומות כמו אלה של אמנדה אניסימובה. את מה שקרה לה בגמר ווימבלדון השנה אפשר לתאר ככה: היא הייתה מעדיפה להיקלע לפינה אפלה בסמטה חשוכה עם גארי אולדמן מאשר לחלוק את המגרש המרכזי עם איגה שוויונטק.
זו הייתה אמורה להיות פסגת החלום של אניסימובה. יומיים לפני כן האמריקאית הדיחה את המדורגת 1 בעולם, ארינה סבאלנקה, ועכשיו הגמר, בטורניר הכי חשוב. היא העמיסה בתיק המחבטים את הזיכרונות: המוות הפתאומי של אביה כשהייתה צעירה, ההפסקה בת שמונת החודשים, הניסיון להבין מה היא בכלל עושה על המגרש.
מה שקורה ב-57 הדקות הבאות זו טרגדיה ספורטיבית. הידיים של אניסימובה רועדות, הנשמה שלה לוקחת את הלב ושתיהן יוצאות לטיול קניות בקניון הסמוך. תסתדרי. היא מנסה את המוח. רוחות רפאים. היא מנסה לצעוק, אבל היא אילמת. מפסגת החלום לחלום בלהות.
המשחקון האחרון של הגמר. 0:6, 0:5 לשוויונטק. אניסימובה על הכיסא. מגבת מכסה את פרצופה. אף אחד לא יראה אותה בוכה. השופטת קוראת להן לחזור למשחק, ואז אומרת שהיא תיתן להן עוד רגע. אניסימובה ניגשת אל מאחורי קו הבסיס. הדמעות שוטפות את לחייה בלי שליטה. כל אחד שאומר לעצמו "אין לי חשק לקום היום לעבודה", צריך לראות את הרגע המצמרר הזה.
