משבר רציני עבר על חתולי כל העולם אחרי גמר היורו לנשים: כל השנים הם התגאו בתשע נשמות, עד שבאה נבחרת אנגליה והראתה שיש לה בערך פי עשרה מזה.
ברצינות, הנבחרת של סרינה ויחמן - אמנם הולנדית אבל בקלות אחד האנשים הכי פופולריים בממלכה - נקלעה שוב ושוב לסיטואציות בלתי אפשריות רק כדי להתרומם מהן ולצאת עם עוד הישג מרשים לאוסף: ברבע הגמר מול שוודיה היא פיגרה 2:0 עד לדקה ה-79, אבל השוותה וניצחה בפנדלים; נגד איטליה היא חיכתה עד הדקה ה-96 לפני שעשתה 1:1, ואז ניצחה דקה לסיום ההארכה; דווקא בגמר קיבלנו קאמבק דרדלה יחסית: ספרד הובילה 0:1, אלסיה רוסו השוותה כבר בדקה ה-57 והאנגליות ניצחו בפנדלים. לא פחות מ-12 מיליון איש ראו את המשחק בשידור חי ב-BBC. בעידן רב-ערוצי מדובר במדורת שבט.
כושר העמידה הפנומנלי של נבחרת הנשים, בענף שהצמיחה שלו היא אחת המרשימות ביותר כרגע, הפך את "הלביאות" למשהו שאין יותר מדי ממנו באנגליה: סמל גאווה לאומי עדכני, שהתעצב תחת המהפכות החברתיות שעוברות על המדינה ומצליח לשרוד את הקרע הפוליטי ומלחמת התרבות שמאפיינים את הזמנים הללו. לא במקרה הוחלט לקרוא על שמן את אחד מקווי הרכבת העילית, בקו שעובר סמוך לוומבלי.
אז כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הלביאות מנצחות, וכמובן שעוד תואר לנבחרת הנשים הוא שק נוסף של לחץ על הכתפיים של נבחרת הגברים, שתגיע למונדיאל עם ציפיות מאוד גבוהות גם מבחינה מנטלית: אחרי שרואים את קלואי קלי מזנקת על פנדל שהחמיצה בחצי הגמר ומבקיעה מהריבאונד, מבשלת כמחליפה בגמר וכובשת את הפנדל המכריע בדו-קרב, קשה להסתכל על ג'וד בלינגהאם והארי קיין ולצפות מהם לפחות.
