מתישהו במשחק השלישי של הוורלד סיריז, זה שהגיע לאינינג ה-18 (כלומר כפול ממשחק רגיל), טורונטו בלו ג'ייז הפסיקו לקחת צ'אנסים: הם הצעידו (כלומר בחרו לתת לחובט להתקדם אוטומטית לבסיס הראשון מאשר להסתכן בחבטה שתשיג יותר מזה) את שוהיי אוטאני מלוס-אנג'לס דודג'רס לא פחות מארבע פעמים ברציפות. הפעם החמישית לא הייתה בכוונה, אבל גם היא שיקפה את הרעד שעובר בגופו של כל פיצ'ר שנאלץ להתמודד מול הפנומן היפני. אגב, גם זה לא עזר: הקנדים הפסידו במשחק ובהמשך גם בסדרה, אחרי מותחן שהגיע למשחק שביעי. הדודג'רס זכו באליפות שנייה ברציפות, כשבניגוד לגמר 2024, הפעם אוטאני לא הסתפק בחבטות אלא גם הגיש בשני משחקים. אם היה צורך, הוא היה יכול להצטיין גם בתור כדור.
בעידן שבו הספורט הכי אמריקאי מתמודד עם משבר זהות דומה לזה של האומה שהוא מייצג, אוטאני הוא הרבה יותר מסופרסטאר: השחקן הכי שלם של הענף זה עשורים נותן למשחק העתיק את הטאץ' שהעניקו מסי לכדורגל, ג'ורדן לכדורסל ופדרר לטניס, כלומר את התחושה שהוא נוגע במשהו גדול יותר, ולכן הטבע נענה לחוקים שלו ולא להפך. לא תמיד זה בא לידי ביטוי בממוצעים: אוטאני חבט השנה 55 הום-ראנס שהספיקו רק למקום השלישי בטבלה; ממוצע ה-OPS, מדד מורכב לבדיקת יעילות החובט, הציב אותו במקום השני, מתחת לארון ג'אדג' מהיאנקיז.
אבל ג'אדג' שוב פישל בפלייאוף ואוטאני רשם עוד פסגה בקריירה, כשחבט שלושה הום-ראנס והשאיר את מילווקי על האפס כמגיש במשחק שהעלה את הדודג'רס לסדרת הגמר וגרם לכמה וכמה מומחי בייסבול לטעון שזו הייתה הופעת היחיד הגדולה בהיסטוריה. מסתבר שגם חוזה של 700 מיליון דולר לעשר שנים יכול להרגיש לפעמים כמו כסף קטן.
מן הסתם, להיות מספר 1 בקבוצה עשירה מבירת תעשיית הבידור זה קצת יותר נחמד מאשר לככב בקבוצה בינונית מחור תחת. ואכן, כמו בשנה שעברה, אוטאני לא זכה באליפות הזאת לבד. אבל כולם מבינים שבכל רגע נתון רוב העיניים נשואות אליו, בוחנות כל תו בפנים בציפייה להום-ראן ומנסות לנחש מה עובר לו בראש כשהוא מכין כדור להגשה במהירות של 150 קמ"ש. הוא יודע על מה משלמים לו סכומים דמיוניים וכמה מחכים לו בפינה. הם יכולים להמשיך לחכות.
