אירועי השבועיים האחרונים מובילים למסקנה המתבקשת שאופ"א פשוט צודקת. המדיניות הקשיחה שלה, שבמסגרתה היא מענישה בחומרה קהלים המניפים שלטי מחאה נגדה או מסרים הנתפסים כפוליטיים מדי, אינה מקרית. אולטראסים למיניהם ימשיכו לזעוק על "סתימת פיות", אך האמת היא שחיים במאבק תמידי הם חיים מתישים.
הקהל הישראלי לא נהר לסנטיאגו ברנבאו, לקאמפ נואו או למגרשי הפרמייר-ליג רק בשל איכות הכדורגל, אלא גם בזכות הניסוי להפוך את חוויית המשחק לסטרילית. יש משהו מבורך בכך שלא מאפשרים לאנשים לפרוק את תסכוליהם האישיים והלאומיים דווקא על הדשא. אוהדים מגיעים למגרש כדי לראות גולים, לא כדי לספוג הרצאות על שלום עולמי, פוליטיקה או מדיניות משטרתית. נראה שזו הדרך היחידה ליצור מפעל יוקרתי וחסין מרעשים כמו ליגת האלופות.
מה משותף לאותו 3:4 בלתי נשכח בין אינטר לברצלונה, ולמאבק האליפות המרתק שחווינו כאן בעונה שעברה? התשובה פשוטה: היעדר פוליטיקה וניקיון ממשקעי עבר. למזלנו, היריבות בין מכבי ת"א להפועל באר-שבע היא צעירה יחסית; היא אינה נושאת עימה מטען היסטורי שדורש התערבות של פסיכולוג. מפגשים הללו מתרכזים בכדורגל טהור. יש מי שמוצא בעיסוק המקצועי הזה שיעמום, אך זהו בדיוק סוד הקסם. גם היריבות בין מכבי ת"א למכבי חיפה הייתה ספורטיבית במהותה. אמנם יש בה לא מעט שנאה, אך היא נותרה בגבולות הגזרה הסבירים עד שנפרצה בעונה שעברה. לא פלא שהקבוצות הללו סיפקו לנו משחקים מבדרים, מהפכים ודרמות למכביר. כשהשחקנים חשים חופשיים מהקשרים חיצוניים – כולם מרוויחים.
אלא שלאחרונה נראה שיש גורמים בכדורגל הישראלי – החל מחלקים בקהל ועד למשטרת ישראל – שהופכים את המשחק לסיפור כבד מדי. ברגעים כאלה מתחשק פשוט לצעוק לעברם: "רבותיי, מדובר בסך הכל ב-22 שחקנים שרצים אחרי כדור". אם אנחנו שואפים לכדורגל אירופי, עלינו לאמץ גם את המעטפת: שעות משחק נוחות, הורדת המתחים בין ההנהלות, ומשטרה שתפקידה לשמור על הסדר הציבורי במקום להתעסק בכיתוב על חולצות.
עצם הצורך בהתערבות בג"ץ הוא תעודת עניות לענף. זהו סימפטום לכדורגל שאינו מנוהל כהלכה, רווי בכעסים מיותרים, ששכח שתפקידו המקורי הוא בידור ופנאי. בסופו של יום, אנחנו רק רוצים להגיע למגרש, ליהנות מ-90 דקות של שקט מהצרות בחוץ, ולחזור הביתה בשלום. מה כל כך מסובך בזה? אל תכעסו, אבל זה באמת כולה כדורגל.
עצם הצורך בהתערבות בג"ץ הוא תעודת עניות לענף. זהו סימפטום לכדורגל שאינו מנוהל כהלכה, רווי בכעסים מיותרים, ששכח שתפקידו המקורי הוא בידור ופנאי – מפלט לצרות היום-יום
