כדי לתפוס עד כמה יוצאת דופן ההעפלה של נבחרת קורסאו למונדיאל הקרוב, נסו לחשוב על זה כך: נבחרת חולון, מינוס קריית בן-גוריון כי בחולון יש כ-200 אלף תושבים ובקורסאו רק כ-155 אלף, עלתה למונדיאל. בלי מגן שמאלי מבת-ים, בלי קשר 6 מראשל"צ, בלי חלוץ מיבנה. שטחה של קורסאו הוא 444 קילומטרים רבועים. אפשר להכניס את האי הזעיר הזה, שממוקם בים הקריבי סמוך לחופי דרום אמריקה, 50 פעמים לתוך שטחה של ישראל. קורסאו כל כך קטנה, שסורינאם תופסת עליה תחת.
אלא שבמקום שהפער העצום בין משקלה הסגולי של קורסאו ליוקרתה של האכסניה ייחגג כאחד מהביטויים המרגשים ביותר לגבולות האפשר הרחבים של הספורט, הוא משמש כדוגמה לכל מה שמעוות בפורמט הנוכחי של גביע העולם. קורסאו הרי לא הייתה מעפילה למונדיאל אם זה לא היה תופח ל-48 נבחרות כחלק מתאוות הבצע של פיפ"א, ולכן ההישג הוא לא ספורטיבי כמו שהוא עסקני.
נכון, המפגש שלה עם גרמניה עלול להסתיים בתוצאה שמזכירה יותר את הנעשה בליגות הנמוכות של ישראל מאשר את מה שמצופה מאירוע הספורט הגדול ביותר, אבל גם בהתחשב בגבולות המתירניים של הפורמט החדש, קורסאו היא סיפור טוב, מסוג הנבחרות שלא היה מצופה שיעפילו גם אם יחליטו שכל מדינה שנייה על הגלובוס זכאית לכבוד, אבל עלו בתנאים תחרותיים בהרבה. זה סיפור על אנשים שהגשימו משהו שאפילו לא העזו לחלום עליו. מישהו בחליפה חלם על זה עבורם, והם רק היו צריכים להגשים אותו מול שער ריק.
