אין דבר בכדורגל שאי-אפשר לחזור ממנו. תמיד יש את המחזור הבא. גם כשיורדים ליגה תמיד יש את העונה הבאה ובה אפשר לעלות בחזרה. אין מוות בכדורגל, אין דבר שלאחריו אין כלום. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לכדורגלן הוא שיקרע את הרצועה הצולבת - תשעה חודשים, והוא חדש.
כל זאת, לצד ההערצה הטבעית לגיבורי המשחק, גורם לנו לשכוח שהשחקנים הם בסופו של דבר בני אדם ולאלו יכולים לקרות דברים שקורים, ובכן, לבני אדם. הם אמנם עושים דברים שלא ייאמנו - מסוגלים להכניס את הכדור למסגרת בבעיטת מספרת או לעבור ארבעה שחקנים ולבעוט לרחוק - אבל הם אנשים ממש כמונו. אחת לתקופה מתפרצים אל שדה הפנטזיה של הספורט החיים עצמם ומזכירים לנו שמדובר בלא יותר מאשר הצגה, וכשזו מסתיימת ואת בגדי הספורט מחליפים בגדים רגילים, כל שנותר הוא אנשים פגיעים שחולים ולפעמים, לא עלינו, גם מתים.
המוות הטרגי של דיוגו ז'וטה בתאונת דרכים היה מטלטל למרות שדברים כאלו קורים כל הזמן לאנשים שאינם דיוגו ז'וטה. כאשר כוכב ליברפול מת מוות "יומיומי", מה שאובד הוא לא רק הכדורגלן או האדם שהוא ז'וטה, אלא גם התמימות שלנו. ההסכם הלא כתוב שלנו עם הכדורגל הוא שהוא מאפשר לנו בריחה מהחיים האמיתיים ומהצרות האמיתיות של אלו. המוות של ז'וטה הפר את ההסכם הזה, ואנו נותרנו המומים, מגלים שנתפסנו גם במקום שאליו חשבנו שברחנו. כאבנו עליו, אבל גם עלינו.
