ענפי הספורט המובילים בארה"ב בנויים כדי להימנע מתיקו בכל מחיר וכדי להכתיר בסיום מנצח גדול ומפסיד חפוי ראש. אבל לא הפעם, לא בסיפור של פיליפ ריברס. לא במקרה של קוורטרבק שחוזר למגרש אחרי חמש שנות פרישה, בגיל שבו זה כבר לגמרי טבעי שתוסיף איזה אוחחחח קטן לפעולת המעבר מישיבה לעמידה. כלומר, אני בטוח שמיליונים ברחבי העולם פינטזו על תסריט שבו משחק החזרה של ריברס נגמר במסירה המוזרה והמפורסמת שלו לטאצ'דאון, אבל האמת היא שהחלק הכי טוב של הערב הגיע דווקא אחרי השריקה האחרונה.
במסיבת העיתונאים של אחרי ההפסד הדחוק של אינדיאנפוליס לסיאטל, עשרות הכתבים כבר היו מוכנים מראש עם כל הפאנצ'ים והעקיצות. הם בטח כבר תיכננו לשאול אם החזרה שלו לתפקיד הכי מורכב ומסוכן בעולם הספורט הקבוצתי קשורה לעובדה שעשרה ילדים בבית מייצרים ממש המון רעש. אחרים בטח התכוונו לברר אם הנכד הטרי של סבא ריברס הוא שגרם לו להגיד "כן" להצעה המפתיעה של הקולטס.
במשחק שבדיוק הסתיים הוא הקפיד על סגנון משחק של מסירות קצרות ומהירות כדי להוריד למינימום את האפשרות ששחקני הגנה במשקל 130 קילו ימחצו אותו, ועכשיו הוא עשה מה שצריך כדי שגם הכתבים לא יצליחו להגיע אליו. הוא פשוט ישב שם ומחה את הדמעות שזלגו על פניו הקצת שמנמנות, והסביר שהקאמבק הזה הוא קודם כל כדי להוות השראה עבור הנערים שהוא מאמן בתיכון והילדים שהוא מגדל בבית. לדבריו, הוא רצה שהם יידעו שהוא לא מפחד אף פעם. סבא, בן 44, אחרי חמש שנים בחוץ, בלי שום הכנה לעונה. אבל בלי פחד.
