25 בנובמבר, 2013. מכבי ת"א עולה למשחק ביתי נגד הפועל אילת במחזור השמיני בליגת העל אחרי הפסד בדרבי במחזור הקודם. על הקווים של הצהובים עומד דיוויד בלאט, במשחק שהוגדר כגורלי עבור המשך דרכו. היריבה, שאותה מאמן עודד קטש, פותחת בצורה מדהימה ומובילה 6:21. המקומיים מצליחים לקזז את הפער, וברבע הרביעי נוטלים את ההובלה ומנצחים בסופו של דבר הודות ליכולת אדירה של גיא פניני, שעד לאותו משחק יובש בידי אותו בלאט – ובסופו של דבר מציל לו את המשרה.
ליל 24 בנובמבר, 2025. הנהלת מכבי ת"א נפגשת לישיבה לאחר ניצחון גדול על חולון כמה שעות קודם לכן והפסד בדרבי במחזור שלפני כן. על הפרק: פיטוריו של אותו קטש שכמעט ניצח את הצהובים 12 שנה קודם לכן באותו משחק גורלי. הפעם לא ניצחון מציל לו את המשרה, אלא האוהדים שמגיעים להיכל ומביעים את עמדתם התקיפה נגד פיטורי המאמן.
פחות מחודש לאחר אותה ישיבה, מצבה של מכבי ת"א נראה שונה לחלוטין. היא סופרת ארבעה ניצחונות רצופים ביורוליג ורחוקה שני ניצחונות בלבד ממקום המוביל לפלייאין - ושלושה ניצחונות מהשמינייה הראשונה. לוני ווקר המושמץ נראה כמו מכונת הקליעה שציפו ממנו להיות, ובכל מקרה התלות בו ירדה, בזכות הבאתו של איפה לונדברג – שרבים פיקפקו ביכולתו לשנות את הקבוצה. מעבר לכך, שפת הגוף של השחקנים השתנתה לגמרי, ואולי הכי חשוב – מכבי ת"א חזרה לשחק מול הקהל הביתי, דבר שהיה חסר לה כמו אוויר לנשימה. אז נכון, הסגל של מכבי נותר בעייתי גם עם צירופם של לונדברג וזאק הנקינס, ואין בנמצא לא טייריס רייס, לא ריקי היקמן, לא דווין סמית', לא אלכס טיוס, לא ג'ו אינגלס וגם לא פניני, שעבר לעמדת עוזר המאמן. מצד שני, גם אז העונה החלה עם מערכת יחסים עכורה בין רייס לבלאט, שבדומה לקטש היום זכה לחוסר אמון מההנהלה. איך זה נגמר אז – כולם זוכרים.
