בתקציר הרשמי שלה, "יאפא" מוגדרת כ"דרמת מתח חברתית" – הגדרה שעושה לה עוול מסוים. המילה "חברתית" מתורגמת ישר ל"אוי לא, זמן להטפות מוסר על דו-קיום" או שיעורים בסוציולוגיה. אך למזלנו, "יאפא" לא באה לחנך את הצופים.
יפו תמיד היוותה כר פורה לסיפורים והמצאות שעולות על כל דמיון, כאלו שצבעו אותה באור רומנטי מדי, כמעט כמו ניו-ג'רזי המיתולוגית של "הסופרנוס". "יאפא" פותחת בטון נועז עם מעשה קיצוני ומעורר מחשבה, כזה שמותח את גבולות המוסר של הגיבורים לרמה שאפילו טוני סופרנו היה מהסס אם לעשות את זה, גם וולטר ווייט היה מתייסר לא מעט. זו בחירה תסריטאית אמיצה – להתחיל בנקודת שפל מוסרית שמעמידה את הצופה בדילמה אם להמשיך להזדהות עם הדמויות. למרות שהמעשה לא מקבל הסבר מיידי, הסדרה מצליחה לרתום את המסתורין הזה לטובתה ולבנות סביבו עולם עם כללים מעט שונים ממה שחשבנו.
הדמויות ב"יאפא" רחוקות מלהיות "יפות" או סטריאוטיפיות. בתוך המרקם הזה בולט במיוחד שאדי מרעי הנהדר (זוכה פרס אופיר, אבל לפני הכל, וואליד אל-עבד הבלתי נשכח מ"פאודה"), שבתפקיד השוטר המפוחד והחרדתי מביא דמות אנושית ונוגעת ללב. מרעי מצליח להעביר את כל הסיפור של הדמות כבר אחרי דקה.
הסדרה מוכיחה שגם בתקציב צנוע אפשר לייצר סצנות ירי ומרדפים שעשויים כהלכה. למרות קלישאות פה ושם, כמו שם הפרק הראשון "יפו בלילות", הביצוע הטכני מרשים וסוחף. מערכות היחסים בין משפחות הפשע בעיר מצליחות להיות מרתקות ודרמטיות, עד כדי כך שהעלילה הייתה יכולה לעבוד מצוין גם בשיקגו או בניו-יורק. אבל זה כאן, ליד כיכר השעון.
במובנים רבים, "יאפא" שיצרה ליאורה קמינצקי מזכירה את "חוליגנים" המצוינת: היא מתחילה בקצב גבוה שבהתחלה אולי קצת קשה לעקוב אחריו, אבל מהר מאוד הוא הופך לחומר ממנו עשוי בינג' איכותי. ככל שהסדרה מתקדמת היא מעמיקה ומשתפרת, ובונה עולם שקל להישאב אליו. בזמן שאנחנו מנסים להדחיק את המורכבות של הפשיעה בערים המעורבות, "יאפא" מצליחה להביא את הנושא למסך בצורה חכמה ומותחת, שאולי תעורר למחשבה גם מחוץ למסך הקטן. מה יקרה כשיהודים יתחילו להיפגע בגלל סכסוכים בין משפחות פשע ערביות? אנחנו ממש מנסים לא לחשוב על זה, ולטאטא מתחת לשטיח אם זה בטעות עולה.
